רע"פ 4148/13 גבי רובז נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא, השופט י' צבן , כב' השופט ר' כרמל וכב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן ) מתאריך 05.05.2013 ב-ע"פ 21099-03-13, בגדרו התקבל בחלקו ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' זיסקינד ) מתאריך 23.01.2013 ב-ת"פ 15112-06-11.

להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשת רשות הערעור.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

2.

בתאריך 19.02.2012 הוגש כתב אישום מתוקן כנגד המבקש (שהיה הנאשם 1 לכתב האישום המתוקן), וכן כנגד שלושה נאשמים נוספים (אשר יכונו להלן: נאשמים 4-2 , ואשר עניינם איננו עומד בפני).

על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, המבקש שימש כעוזר מנכ"ל במשרד התמ"ת (כשמו אז) במהלך השנים 2008-2007. במהלך אותן שנים, כך על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, העבירו הנאשמים 4-3 אלפי שקלים, כשוחד, אל הנאשם 2, חבר ילדות של המבקש. כספים אלה הועברו לידי הנאשם 2 על מנת שזה יעבירם לידי המבקש, אשר מצידו יפעל לחידוש רישיונן של חברות העוסקות בתחום עובדים זרים, ואשר רישיונן הותלה, או נשלל.

אין מחלוקת עתה, כי המבקש לא ידע על העברת הכספים הנ"ל, או כי חלק מהם הגיע לידיו. עם זאת על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, הנאשם 2 אכן פנה בעניין אל המבקש, וביקש את עזרתו. המבקש מצידו פנה אל מנהלת אגף הרישוי במשרד התמ"ת, והתעניין באפשרות כי לנאשמים 4-3, וכן ביחס לגורמים נוספים יוחזר הרישיון. מוסכם על הצדדים כי פניותיו אלה של המבקש לא הועילו, וכי נגד הגורמים הרלבנטיים ננקטו לבסוף עיצומים שונים. עוד מוסכם כי לאחר נקיטת אותם עיצומים – לא ניסה המבקש לשנות את ההחלטות שהתקבלו ביחס לגורמים האמורים.

נוכח הנטען בכתב האישום המתוקן, הואשם המבקש בהפרת אמונים (עבירה לפי סעיף 284 ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 ).

3.

בתאריך 20.02.2012 הודיעו המבקש והמשיבה לבית משפט השלום הנכבד כי הגיעו ביניהם להסדר טיעון, שעיקריו הינם: כתב האישום המקורי, אשר הוגש נגד המבקש יתוקן (ונוסחו יהיה כמפורט בפיסקה 2 שלעיל), והמבקש יודה בכל עובדות כתב האישום המתוקן. עוד הוסכם כי המשיבה תעתור להרשעתו של המבקש, בעוד המבקש יוכל לעתור לאי-הרשעתו, וכן כי שירות המבחן יגיש תסקיר בעניינו של המבקש. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה כלשהי לעניין העונש שיושת על המבקש.

עוד באותו יום הודה המבקש בכל המיוחס לו בכתב האישום המתוקן, ובהתאם קבע בית משפט השלום הנכבד כי המבקש ביצע את עבירת הפרת האמונים שיוחסה לו. נוכח הסכמת הצדדים, הורה בית משפט השלום על עריכת תסקיר של שירות המבחן בעניינו של המבקש.

4.

בתאריך 18.11.2012 הגיש שירות המבחן את התסקיר ביחס למבקש. מבלי להרחיב יתר על המידה, מחמת צנעת הפרט, אציין רק כי בסופו של התסקיר נאמר כדלקמן:

"לאור כל האמור לעיל, בכלל זה רצונו [של המבקש – ח"מ ] להשתלב בתהליך טיפולי, בהתחשב בעובדה כי זו לו עבירתו הראשונה והיחידה, ועל מנת שלא לפגוע בעתידו המקצועי הכולל מתן שירותים לגופים ציבוריים, אנו ממליצים לשקול להימנע מהרשעתו".

5.

בתאריך 25.12.2012 ניתן גזר דין חלקי ביחס למבקש, ובו נדרש בית משפט השלום הנכבד לשאלת הרשעתו של המבקש בעבירה שאותה ביצע (גזר דין חלקי זה הוא שעומד במרכז הבקשה שבפני, כפי שיובהר להלן).

בית משפט השלום הנכבד סקר בהרחבה את יסודות עבירת הפרת האמונים, את נסיבות ביצוע העבירה על ידי המבקש, ואת נסיבותיו האישיות. בסופו של הדיון, קבע בית משפט השלום הנכבד כדלקמן:

"לאור חומרת העבירה, השלכותיה המרחיקות לכת על ערכי חברה חיוניים ובסיסיים, בלעדיהם לא ניתן לקיים שירות ציבורי תקין, סבורני כי יש לבטא את המסר הערכי בעצם ההרשעה, ועל אף נסיבותיו האישיות המקלות של הנאשם 1 [המבקש כאן – ח"מ ], כאדם נורמטיבי ללא עבר פלילי ובעל נכונות לעזור, מתחייבת עצם הרשעתו, שכן מטבע הדברים מעצם היותו אדם נורמטיבי ללא עבר פלילי הוא גם נבחר לתפקיד הציבורי שמילא, ומטבע הדברים, בעבירת הפרת האמונים, הנאשם הינו אדם נורמטיבי. מגוון המעשים בעבירת הפרת אמונים הינו גדול, אך כאמור מדובר בעבירת שחיתות ובעבירה משחיתה, המחייבת מסר של הרשעה , שכן הימנעות מהרשעה עלולה לבטא בענייננו מסר מקל בעבירת הפרת האמונים" (ההדגשה במקור – ח"מ ).

נוכח דברים אלה, הרשיע בית משפט השלום הנכבד את המבקש בעבירה של הפרת האמונים.

למען שלמות התמונה אציין כי בתאריך 23.01.2013 ניתן גזר דין משלים ביחס למבקש, ובגדרו הושתו עליו 4.5 חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות.

6.

על גזר דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד. בערעורו, עתר המבקש לביטול הרשעתו, ולחילופין לקיצור עונשו.

בפסק דינו מתאריך 05.05.2013 קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כדלקמן:

"המערער [המבקש כאן – ח"מ ] בענייננו הינו אדם נורמטיבי, ללא עבר פלילי, הודה בכתב האישום המתוקן. בבית המשפט קמא נשמעו עדויות בזכותו של המערער, בדבר היותו איש משפחה, אדם חרוץ, אדם שעוזר לאחרים גם במחיר של לקיחת סיכונים. ואולם, דווקא העובדה שהמערער אדם נורמטיבי, אפשרה לו לעבוד בשירות הציבורי, שאלמלא כן לא יכול היה לעבור את העבירה שבה הורשע. לאור מהות העבירה וחומרתה, על אף הנסיבות המקלות, אין מקום לבטל את הרשעתו של המערער. אמנם הרשעה עלולה לפגוע בעתידו התעסוקתי של המערער, אך כך הם בדרך כלל פני הדברים בעבירות מסוג זה, בהן מעורבים אנשים נורמטיביים. לפיכך, בכל הנוגע לשאלת ההרשעה, לא מצאנו לנכון להתערב בהחלטת בית המשפט קמא".

לפיכך, דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את ערעורו של המבקש בסוגיה זו, והותיר את הרשעתו בעינה. עם זאת, נעתר בית המשפט המחוזי לטענתו החלופית של המבקש, הפחית את עונשו והעמידו על 30 ימי מאסר בפועל, אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שבפני.

טענות הצדדים

7.

בבקשתו טוען המבקש אך ורק כנגד הרשעתו, ואיננו משיג על חומרת העונש שהושת עליו, אשר אותו ריצה כבר בשלמותו. לטענת המבקש, שני טעמים מצדיקים מתן רשות ערעור בעניינו:

ראשית , המבקש טוען כי מפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד עולה כי בכל מקרה שבו יקבע שאדם ביצע הפרת אמונים – לעולם יש להרשיעו, וזאת גם במקרים בהם נסיבות העבירה תואמות את ההלכה בדבר אי-הרשעה.

ושנית , כי יש מקום להמנע מהרשעתו מחמת "שיקולי צדק מיוחדים", כלשונו. לשיטת המבקש, נסיבותיו האישיות המיוחדות, וכן העובדה כי חלפו מספר שנים בין מועד ביצוע העבירה לבין מועד ההרשעה, מצדיקות את התערבותו של בית משפט זה, מחמת שיקולי צדק, ואת ביטול הרשעתו.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה

להידחות . להלן יפורטו בקצרה הנימוקים למסקנתי זו.

9.

הלכה מושרשת היטב היא כי בית משפט זה ייתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" רק במקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007) (להלן: עניין אבו שנב )).

10.

בגדרי הבקשה שבפני, ניסה המבקש לטעון כי עניינו אכן מעלה שאלה משפטית התואמת את ההלכות הנ"ל, שכן לדבריו הערכאות הנכבדות קמא קבעו כי בכל מקרה של ביצוע עבירת הפרת אמונים – תהיינה הנסיבות הקונקרטיות אשר תהיינה – יש להרשיע את הנאשם. טענתו זו של המבקש דינה להידחות, שכן עיון בגזר הדין החלקי של בית משפט השלום הנכבד, וכן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, מעלה כי אלה לא קבעו באופן קטיגורי שביצוע של עבירת הפרת אמונים מחייב תמיד הרשעה. מה שנקבע בשתי הערכאות הנכבדות הוא שעבירת הפרת האמונים היא, כשלעצמה, עבירה מהותית, ועל כן מבצעה יתקשה על דרך הכלל לעמוד בתנאים שנקבעו לצורך אי-הרשעה, כפי שאלה נוסחו ב-ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3) 337 (1997). במילים אחרות, עניינו של המבקש נוגע אך ורק לשאלה של יישום הדין הנוהג, ועל כן אין הדבר מצדיק מתן רשות ערעור (ראו בהקשר דומה: רע"פ 6136/11 צייאדה נ' מדינת ישראל (02.04.2013)).

11.

דין דומה חל גם ביחס לטענתו האחרת של המבקש, לפיה יש מקום ליתן לו רשות ערעור מחמת "שיקולי צדק מיוחדים". עיון בהחלטותיהם של בית משפט השלום הנכבד ושל בית המשפט המחוזי הנכבד מעלה כי הם נתנו דעתם למכלול הראיות, וקבעו כי בנסיבות העניין אין מקום להמנע מהרשעתו של המבקש. לא מצאתי כי במסקנתן זו שגו הערכאות הנכבדות קמא.

12.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית .