רע"פ 4357/13 יהושוע בן נון נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים: א' טל , א' מקובר ו- ז' בוסתן ) מתאריך 21.05.2013 ב-עפ"ג 36028-02-13, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופט ח' טרסי ) מתאריך 13.01.2013 ב-ת"פ 20337-08-11

להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשה.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן, בגדרו נטען כי בתאריך 06.08.2011, ביקשה רעייתו של המבקש (להלן: המתלוננת ) מן המבקש לקחת את ילדיהם לקרקס. משהמבקש סירב לעשות כן, נטלה המתלוננת כסף מארנקו של המבקש לצורך רכישת הכרטיסים. כאשר המבקש הבחין בכך, הוא אמר למתלוננת: "אני אטיס עלייך משהו", דחף את ראשה לקיר, סטר על פניה ואחז בידה בחוזקה. כתוצאה מכך נגרמו למתלוננת שטפי דם בידה השמאלית. בהמשך, אמר המבקש למתלוננת: "אני אהרוג אותך... את לא יודעת מה אני מסוגל לעשות... למה את מוציאה אותי שיכור ליד הילדים... את תחזרי הביתה [אני א]פרק את כל הבית".

בהמשך, כך על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, שבו המתלוננת והילדים מהקרקס, והמתלוננת ביקשה מן המבקש לעזוב את הבית, ושאם לא יעשה כן היא תקרא למשטרה. בתגובה אמר המבקש למתלוננת כי: "אם תעשי את זה [את] מתה".

נוכח עובדות נטענות אלה, הואשם המבקש בתקיפה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 382(ג) ו-380 ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )), ובאיומים (עבירה לפי סעיף 192 ל חוק העונשין ).

3.

בתאריך 06.12.2011 הודיעו הצדדים לבית משפט השלום הנכבד כי הגיעו ביניהם להסדר טיעון, שעיקריו יפורטו להלן: כתב האישום נגד המבקש יתוקן (כך שנוסחו יהיה כמפורט בפיסקה 2 שלעיל), והמבקש יודה בכל עובדות כתב האישום המתוקן. עוד הוסכם, כי המבקש ישלח לתסקיר מטעם שירות המבחן, אשר יתייחס, בין היתר, גם לשאלת הרשעתו של המבקש.

עוד באותו היום הודה המבקש בכל עובדות כתב האישום המתוקן. בית משפט השלום קבע כי הוא "רושם לפניו" את הודאת המבקש, והפנה את המבקש לתסקיר מטעם שירות המבחן.

4.

בתאריך 05.07.2012 הוגש התסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו של המבקש, ובו תיאר שירות המבחן את השתלבותו של המבקש בהליך טיפולי. נוכח הנאמר בתסקיר, הורה בית משפט השלום הנכבד, בהסכמת הצדדים, על הכנת תסקיר משלים.

התסקיר המשלים הוגש בתאריך 20.11.2012, ובסיומו המליץ שירות המבחן "לשקול אי הרשעה בעניינו" של המבקש, וכן המליץ להסתפק בצו מבחן ובעונש של של"צ בהיקף של 150 שעות.

בתאריך 27.11.2012 הודיעו הצדדים לבית משפט השלום הנכבד כי נוכח המלצת שירות המבחן, הם הגיעו להסכמה ביניהם כי ההליך יסתיים בלא הרשעה, וכי המבקש יבצע של"צ בהיקף של 150 שעות, וכן יועמד בצו מבחן למשך שנה.

1.

בתאריך 13.01.2013, ועל רקע כל האמור לעיל, הכריע בית משפט השלום הנכבד את דינו של המבקש. בית משפט השלום ציין כי בנסיבות המכלול קיים "קושי משמעותי בכיבוד ההבנה העונשית שגובשה בין הצדדים", וזאת על רקע חומרת המעשים, ונוכח העובדה שהמבקש לא הצליח להצביע על חשש לפיו במידה ויורשע – הוא עלול להפגע באופן משמעותי. בית משפט השלום הנכבד קבע בהתאם כי: "אני סבור כי לא נתקיימו התנאים הדרושים לסיום ההליכים ללא הרשעה, ואפילו היה חשש לפגיעה עתידית כלשהי בנאשם [המבקש כאן – ח"מ ] הרי שלא היה מכך מנוס בהתחשב בחומרת מעשיו".

בית משפט השלום הנכבד הוסיף וקבע כי במצב דברים זה מדובר ב-"אחד מאותם מקרים חריגים בהם ראוי לדחות את עתירתם העונשית המשותפת של הצדדים וכי במקרה זה אין מנוס מהרשעת הנאשם". לפיכך, נמנע בית משפט השלום הנכבד מלכבד את הסדר הטיעון בין הצדדים – בהיבט אי-ההרשעה – והרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן.

נוכח הרשעתו של המבקש, השית בית משפט השלום הנכבד על המבקש את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים (כשהתנאי הוא שהמבקש לא יעבור עבירת אלימות, לרבות עבירת איומים), 150 שעות של"צ, וצו מבחן למשך שנה. יאמר כבר עתה כי המבקש איננו טוען כנגד חומרת העונש שהושת עליו (ואף לא טען כנגדו בפני בית המשפט המחוזי הנכבד), אלא רק כנגד עצם הרשעתו.

2.

על פסק דינו של בית משפט השלום הנכבד הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד, ובו טען כי נוכח נסיבות העניין לא היה מקום להרשיעו, וכי שגה בית משפט השלום הנכבד בכך שלא כיבד את הסדר הטיעון בינו לבין המשיבה, בגדרו הוסכם, כאמור, על אי-הרשעתו.

בתאריך 21.05.2013 פסק בית המשפט המחוזי הנכבד את דינו של המבקש, וקבע, בין היתר, כדלקמן:

"בענייננו, כפי שקבע בית המשפט קמא, ואנו תמימי דעים עימו, לא מתקיים אף אחד משני התנאים הנדרשים כדי להימנע מהרשעת המערער [המבקש כאן – ח"מ ] לאחר שהודה בביצוע המעשים שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן.

[...]

משהגענו למסקנה כי לא ניתן לסיים הליך זה ללא הרשעה, נשאלת השאלה אם על אף מסקנה זו יש לכבד את הסדר הטיעון... בית המשפט קמא הגיע למסקנה כי המקרה נושא הערעור הוא אחד המקרים שבו על בית המשפט לא לכבד את הסדר הטיעון... אנו תמימי דעים עם בית המשפט קמא בעניין זה".

לפיכך, דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את ערעורו של המבקש.

מכאן הבקשה שבפני.

טענות המבקש

3.

במרכז בקשתו, טוען המבקש כי פסקי הדין של הערכאות הנכבדות קמא גורמים לו ל-"חוסר צדק", כלשונו, שכן בכך שלא כובד הסדר הטיעון בינו לבין המשיבה נגרמה פגיעה באינטרס ההסתמכות שלו, ובציפייתו כי הסדר הטיעון שנכרת – יכובד כמו שהוא.

כמו כן, סבור המבקש כי בית משפט השלום הנכבד שגה באופן שבו יישם את ההלכה שנקבעה בבית משפט זה ב-ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1) 577 (2002) (להלן: הלכת פלוני ), וכי מחמת יישום שגוי זה – לא כובד הסדר הטיעון בעניינו. לגרסת המבקש, לא נפל פגם משמעותי בהסדר הטיעון, אשר כרת עם המשיבה, ועל כן – ובהתאם ל הלכת פלוני – לא היתה הצדקה לחרוג ממנו.

דיון והכרעה

4.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה

להידחות . להלן יפורטו בקצרה הנימוקים למסקנתי זו.

5.

הלכה מושרשת היטב היא כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" תנתן רק במקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007) (להלן: עניין אבו שנב )).

בגדרי הבקשה שבפני, לא נמצא טעם כלשהו המצדיק מתן רשות ערעור על פי המבחנים שנקבעו ב הלכת חניון חיפה וב עניין אבו שנב הנ"ל – ולמעשה אף המבקש איננו טוען זאת. כל טענותיו של המבקש נוגעות אך ורק בשאלת יישום הדין הנוהג על עניינו הפרטני, ובמצבים אלה לא ניתנת ככלל רשות ערעור (ראו בהקשר דומה: רע"פ 4148/13 רובז נ' מדינת ישראל (12.06.2013); רע"פ 6136/11 צייאדה נ' מדינת ישראל (02.04.2013) ) . די בכך כדי לדחות את הבקשה.

6.

בבחינת למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופם של דברים אינני סבור כי יש מקום להיענות לבקשה:

בכל הנוגע לשאלת הרשעתו של המבקש, הרי שמקובלות עלי מסקנותיהן של הערכאות הנכבדות קמא, אשר מצאו כי בנסיבות העניין לא מתקיים אף אחד מן התנאים הנדרשים לצורך אי-הרשעתו של נאשם, כפי שאלה נקבעו ב- ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3) 337 (1997) .

הוא הדין גם ביחס לטענות המבקש לפיהן שגו הערכאות הנכבדות קמא ביישמן את הלכת פלוני . הן בית משפט השלום הנכבד והן בית המשפט המחוזי הנכבד התייחסו בפסקי דינם להלכה זו, ולזהירות שבה יש לפעול בטרם החלטה על חריגה מהסדר טיעון – ושניהם גם יחד מצאו כי בנסיבות העניין הפר הסדר הטיעון את האיזון הנדרש בין האינטרס האישי של המבקש, לבין האינטרס הציבורי שבהרשעתו. לא מצאתי, כי במסקנתן זו שגו בתי המשפט הנכבדים קמא.

7.

לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי הן מבחינת ההלכות בנוגע למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, והן לגוף הדברים – אין מקום להיענות לבקשה.

8.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית . פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד יעמוד בעינו.