רע"פ 4210/15 אנואר אבו בלאל נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ד' עטר ), בעפ"ת 22914-11-14, מיום 1.3.2015, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (כב' השופטת מ' כהן ) (להלן: בית המשפט לתעבורה ), בת"ד 5086-07-12, מיום 10.9.2014.

רקע והליכים קודמים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום, במסגרת תיק תאונת דרכים, המייחס לו את העבירות הבאות: אי ציות לאור אדום ברמזור, לפי סעיף 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ); נהיגה רשלנית, לפי סעיף 62(2), בצירוף סעיף 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה ); גרימת נזק, לפי סעיף 21(ב)(2) לתקנות התעבורה; אי הגשת עזרה לנפגע בתאונה, לפי סעיף 144(א)(2) לתקנות התעבורה, בצירוף 38(1) לפקודת התעבורה; ואי מסירת פרטים לנפגע בתאונה, לפי תקנה 144(א)(3) לתקנות התעבורה, בצירוף סעיף 38(1) לפקודת התעבורה. מכתב האישום שהוגש נגד המבקש עולה, כי ביום 13.5.2011, סמוך לשעה 01:11, נהג המבקש ברכב פרטי (להלן: הרכב ) בכביש 40, מכיוון צפון לכיוון דרום. המבקש חצה את קו העצירה, בניגוד לאור האדום שדלק בכיוון נסיעתו, נכנס אל הצומת, וגרם להתנגשות בין רכבו לכלי רכב אחר. כתוצאה מהתאונה, נחבל הנהג האחר ורכבו ניזוק. המבקש נמלט מזירת האירוע, מבלי להגיש עזרה לנפגע, ומבלי למסור את פרטיו לנהג האחר שהיה מעורב בתאונה.

3.

המבקש טען בפני בית המשפט

לתעבורה, כי אדם אחר, בשם זיעד,

הוא שנהג ברכב בעת ביצוע העבירות. ביום 10.9.2014, הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, בקובעו כי: " הנאשם [ המבקש ] לא הוכיח באופן פוזיטיבי כי לא הוא נהג ברכב. כמו כן, לא הוכיח באופן פוזיטיבי כי אחר נהג ברכב. הנאשם [ המבקש ] חזר וטען שלא נהג ברכב, וכי אדם אחר, קרוב משפחה בשם זיעד נהג ברכב, אך מלבד טענת הנאשם [ המבקש ] אין לכך כל ראיה ".

באותו מועד, גזר בית המשפט לתעבורה את דינו של המבקש. בגזר דינו, הדגיש בית המשפט לחומרה את ריבוי העבירות שיוחסו למבקש בכתב האישום, ואת נסיבות ביצוען. לקולת העונש, ציין בית המשפט לתעבורה את עברו התעבורתי של המבקש, שאינו מכביד. בהתאם לכך, השית בית המשפט לתעבורה על המבקש את העונשים הבאים: קנס בסך 3,000 ₪, או 90 ימי מאסר תמורתו; 8 חודשי פסילה בפועל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה; ו-3 חודשי פסילה על תנאי, למשך 3 שנים, מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה, לבל יעבור המבקש כל עבירה בה הורשע, או אחת מן העבירות המפורטות בתוספת הראשונה או השנייה לפקודת התעבורה.

4.

המבקש ערער על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. ערעורו של המבקש הצטמצם לטענה, לפיה אדם אחר נהג ברכב בעת שנעברו העבירות, כפי שזו הועלתה בפני בית המשפט לתעבורה. המבקש טען, כי כבר בחקירתו במשטרה, ציין בפני השוטרים כי לא הוא נהג ברכב בשעה שנעברו העבירות, ומסר את פרטיו של האחר, אשר לטענתו, נהג ברכב באותה העת. בהקשר זה, טען המבקש כי הימנעותה של המשיבה מלהתחקות אחר זהותו של הנהג האחר, מהווה מחדל חקירתי היורד לשורשו של עניין, ועל כן שגה בית המשפט לתעבורה עת הרשיעו בעבירות שיוחסו לו. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש בציינו, כי " בדין קבע בית משפט קמא כי לא עלה בידי המערער [ המבקש ] להרים את הנטל. שכן אמנם העלה טענה באשר לזהות האחר שנהג ברכב, ואולם נמנע מלהביא כל ראיה בהקשר לכך, לרבות זימון האחר לעדות בבית המשפט [...] משלא עלה בידי המערער [ המבקש ] לסתור את חזקת הבעלות, דין הערעור להידחות ".

הבקשה לרשות ערעור

5.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשת רשות ערעור שהגיש חזר המבקש על טענותיו, כפי שאלה הועלו בערעור לבית המשפט המחוזי, והוסיף כי מחדלה החקירתי של המשיבה, אשר נמנעה מבירור פרטיו של האחר, שלטענת המבקש נהג ברכב בזמן האירוע, מקים חשש ממשי כי הגנתו של המבקש קופחה, כמו גם זכותו להליך הוגן.

דיון והכרעה

6.

הלכה מושרשת היא, כי רשות ערעור לבית משפט זה " בגלגול שלישי " תינתן במשורה, ורק במקרים אשר הדיון בהם מעורר שאלה משפטית נכבדה או סוגיה עקרונית רחבת היקף, החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, וכן במקרים חריגים המגלים חוסר צדק או עיוות דין כלפי המבקש ( רע"פ 113/15

אעלמי נ' מדינת ישראל

(20.1.2015); רע"פ 8992/14 רפאל נ' מדינת ישראל (20.1.2015);

רע"פ 1/15 כצמן נ' מדינת ישראל (19.1.2015)).

הבקשה שלפניי מצויה בד' אמותיו של עניינו הפרטי של המבקש, באופן שאינו מצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה. כמו כן, לא מצאתי, כי מתעורר, בעניינו של המבקש, חשש מפני עיוות דינו, או חשש לאי-צדק כלפיו. בנוסף יש לציין, כי טענותיו של המבקש במסגרת הבקשה דנן, חוזרות על טענות שכבר נטענו ונדונו על-ידי הערכאות הקודמות. הלכה ולמעשה, מהווה הבקשה לרשות ערעור מעין ניסיון לערוך " מקצה שיפורים ", ולכך אין מקום במסגרת ההליך הנוכחי ( רע"פ 4323/14

מולדובן נ' מדינת ישראל (26.6.2014); רע"פ 3364/14

מנצור נ' מדינת ישראל

(9.6.2014) ).

7.

בבחינת למעלה מן הצורך, יצויין, כי יש לדחות את טענותיו של המבקש גם לגופן. ברקע הדברים, נזכיר את הגישה העקרונית ביחס לחזקת הבעלות, ועל פיה:

"אחריות בעל הרכב לעבירות תעבורה שבוצעו ברכבו נקבעה בהתאם לסעיף 27ב פקודת התעבורה, הקובע כי

נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה ... זולת אם הוכיח מי נהג ברכב , ... או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב ... או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו". רע"פ 9/11 צמח נ' מדינת ישראל

(11.4.2001) (ההדגשה במקור-א.ש).

בענייננו, המבקש לא הרים את הנטל המוטל על שכמו להוכיח מי, אם לא הוא, נהג ברכב. המבקש העלה, אמנם, טענות באשר לזהות הנהג האחר, ואולם, הוא נמנע מלהביא כל ראיה לעניין זה, ובכלל זאת: זימון הנהג האחר לעדות במשפט; או מסירת פרטים מלאים אודות הנהג האחר, לרבות מס' תעודת הזהות שלו. לכך יש להוסיף את הפירכות שנתגלו בגרסאות שמסר המבקש, באשר לרקע שהביא להעברת הרכב לידי האחר.

8.

אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית בזאת.