רע"פ 4230/03 שיבלי סארי נ. מדינת ישראל

1.נגד המבקש הוגש, לבית משפט השלום בחיפה, כתב אישום, המייחס לו עבירות של העלבת עובד ציבור, מסירת ידיעות כוזבות ביודעין וזילות בית המשפט. על-פי עובדות כתב האישום, הגיש המבקש בקשה לפסילת כבוד הרשמת גאדא בסול, שדנה בתיק בעניינו בלשכת ההוצאה לפועל בעפולה (להלן: "הרשמת" ), בנימוק שניהלה את הדיון "בצורה חוצפנית", תוך "שהיא מתעלמת מפסיקות בית המשפט העליון ומעדיפה לקבל שוחד מעורכי דין". המבקש חזר על הדברים בבקשה שהגיש ללשכת ההוצאה לפועל, בה עתר לביטול החלטה של הרשמת, שניתנה במהלך הדיון בתיק, וכן בהודעה שמסר למשטרה.

בית משפט השלום (כבוד השופט א' שאנן) הרשיע את המבקש בשלוש העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט ציין כי ההאשמות שהטיח המבקש ברשמת הן מחוסרות כל בסיס וכי דברי המבקש בעניין זה אינם ראויים לאמון. לעניין העונש, קבע השופט המלומד, כי לנוכח חומרת העבירות והנסיבות בהן נעברו, ולנוכח מאפייניו של הנאשם, כפי שהם משתקפים מהתנהגותו בתיק זה ומעברו הפלילי, הוא גוזר על המבקש מאסר בפועל לתקופה של 90 ימים, מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים וכן קנס בסך 10,000 ₪.

2.המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בחיפה על הכרעת הדין ועל גזר הדין (ע"פ 2698/02). במסגרת הערעור העלה המבקש טענות שונות. בין השאר, טען כי בית משפט השלום הפלה אותו לרעה בכך שהתעלם ממקרים רבים בהם פורסמו דברים קשים על שופטים באמצעי התקשורת ואף על פי כן לא הוגש כתב אישום. ואולם, בסיכומיו, צמצם המבקש את טיעוניו לעניין הכרעת הדין לשתי טענות בלבד. ראשית, נטען, כי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 מעניק למבקש הגנה במקרה דנן. שנית, נטען, כי דבריו של המבקש לא כוונו כנגד מוסד השפיטה בתור שכזה, כי אם כלפי השופט עצמו, ולפיכך, יש לזכותו.

בית המשפט המחוזי דן בערעור הנ"ל במאוחד עם ערעור נוסף, שהגיש המבקש (ע"פ 2564/02). הערעור הנוסף נסב על פסק דין של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט י' אלרון), אשר אף בו הורשע המבקש בביצוע עבירה של זילות בית המשפט ובעבירה של העלבת עובד ציבור. ברקע האישומים בתיק נשוא הערעור הנוסף, מכתב ששלח המבקש לשופט בית משפט השלום בטבריה, כבוד השופט י' שדמי, אשר כותרתו "בקשת פסילה", ובו התבטאויות בוטות כלפי השופט. בפסק הדין, נשוא הערעור הנוסף, הוטלו על המבקש 9 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 6,000 ₪ וכן חוייב המבקש לחתום על התחייבות כספית בסך 10,000 ₪, להימנע במשך שנתיים מביצוע "עבירה דומה".

3.בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על הכרעת הדין בע"פ 2698/02, בקובעו, כי ההגנה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965,אינה חלה אלא על עבירות לפי חוק זה, וכי למבקש הייתה כוונה ברורה לפגוע, בטענות שווא, במעמדה של הרשמת עקב מילוי תפקידה השיפוטי. כמו-כן, דחה בית המשפט את הערעור על הרשעתו של המבקש בערעור הנוסף. באשר לגזר הדין, סבר בית המשפט המחוזי, כי העונשים שהוטלו על המבקש בשני פסקי הדין היו, בנסיבות העניין, קלים למדי, ואין, לפיכך, הצדקה להקל בדינו.

4.בקשת רשות הערעור שבפני מופנית נגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, רק ככל שהוא נוגע לתיק ע"פ 2698/02. יחד עם הבקשה למתן רשות הערעור הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו.

דין הבקשה להידחות, בלא צורך בקבלת תגובה מטעם המשיבה.

הלכה היא, כי אין מקום לבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" בפני בית משפט זה, אלא אם כן מועלית בה טענה משפטית בעלת חשיבות כללית, החורגת מנסיבותיו הפרטניות של המקרה (ראו רע"פ 8594/02 משה נאמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

למעלה מן הצורך יצוין, כי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי דן באופן מפורט בטענות שהעלה המבקש ואף באלה שנזנחו על-ידו. נימוקיו של בית-המשפט המחוזי, הן לעניין דחיית הערעור על ההרשעה והן לעניין דחיית הערעור על חומרת העונש, מבוססים כדבעי ואין כל מקום להתערב בהם.

אשר על כן, דין בקשת רשות הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר – להידחות.

המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 25.5.2003 בשעה 11:00, במזכירות בית-המשפט המחוזי בחיפה.