פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
8594/02
בפני:
כבוד השופטת ד' דורנר
המבקש:
משה נאמן
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 18.9.02 בע"פ 70152/02 שניתן על-ידי
כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר ונ' אחיטוב
בשם המבקש: עו"ד דוד גולן
החלטה
המבקש הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בבית-משפט לתעבורה בתל-אביב-יפו בגרימת מוות ברשלנות, לאחר שבעת שנסע ברכבו, פגע באחורי אופניו של עבד אליהו ז"ל (להלן: המנוח), שרכב על אופניים בנתיב הימני בכיוון נסיעתו של המבקש ולפניו. כתוצאה מכך, הועף המנוח על מכסה רכבו של המבקש, חדר דרך השמשה הקדמית לתוך רכבו, ונפטר במקום.
בית-המשפט לתעבורה קבע, כי התאונה ארעה בשל רשלנותו של המבקש, אשר עיניו לא היו מופנות אל הדרך שלפניו; כי מסקנת הבוחן המשטרתי, לפיה בעת קרות התאונה נסע המנוח בקו ישר לרכבו של המבקש ולא סטה לצדדים, מקובלת עליו; כי הרכב שנסע מאחורי המבקש ורצה לעקוף אותו הסיח כנראה את דעתו של המבקש מהדרך וגרם לו לסטות ימינה; כי חוות-דעת המומחה מטעם ההגנה הינה מגמתית ובלתי סבירה בעליל; וכי גם אם התרשל רוכב האופניים, הרי שמשראה אותו המבקש, היה עליו להיזהר ולשמור מרחק בטוח ממנו על-מנת שלא לפגוע בו.
בית-המשפט ציין כי המבקש, צעיר כבן 22 בעת קרות התאונה, צבר לחובתו 24 הרשעות קודמות בעבירות תעבורה, שהן ברובן עבירות חמורות, ואף ריצה מאסר בפועל למשך שנה בגין הרשעה בעבירות רכוש, ועל-כן, לא קיבל בית-המשפט את המלצת שירות-המבחן להימנע מלהטיל על המבקש עונש מאסר בפועל, והטיל על המבקש 8 חודשי מאסר ובפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, פסילת רישיון לתקופה של 15 שנה וקנס בסך 5,000 ש"ח.
המבקש הגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר דחה את ערעורו, בקובעו כי רשלנותו של המבקש הייתה גבוהה וקיצונית, כי המבקש היה ער לקרבתו הגדולה לאופניים ולסכנה שקירבה זו טומנת בחובה, כי צורת הפגיעה באופניים – שהוצגו בפני בית-המשפט המחוזי – אינה מתיישבת עם גרסתו של המבקש באשר לסטייתם לתוך נתיב נסיעתו, וכי על-כל-פנים מלכתחילה לא היה צריך המבקש להיות קרוב כל-כך לאופניים. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי אין מקום להתערב בעונש שהוטל על המבקש, הגם שתקופת הפסילה ל-15 שנה היא תקופה ארוכה, שכן בית-המשפט לתעבורה איזן נכונה בין שיקולי הענישה – ובהם הרשעותיו הקודמות, הרבות והחמורות של המבקש – ולא סטה מנורמת הענישה הראויה.
מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, בגידרה טען המבקש, כי על-אף שבית-המשפט לתעבורה קיבל את גרסתו של המבקש, לפיה רכב אחר שנסע מאחוריו גרם לו לסטות מנתיב נסיעתו, קבע כי המבקש התרשל והרשיע אותו; כי יש לתת רשות ערעור בשל ליקויי החקירה של המשטרה שנמנעה מלחפש עדים לתאונה, ואת האדם שנהג מאחורי המבקש. לחלופין, טען המבקש כנגד חומרת העונש.
יש לדחות את טענות המבקש. שכן, הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינו הספציפי של המבקש, והמצדיקה דיון בגלגול שלישי.
מעבר לדרוש יוער, כי בית-המשפט לתעבורה, בפסק-דין מפורט ומנומק הסביר מדוע על-אף שייתכן שרכב שנסע מאחורי המבקש ניסה לעקוף אותו וגרם לו לסטות ימינה, עדיין ניתן לקבוע כי התנהגותו של המבקש הייתה רשלנית. זאת, לאור תנאי הדרך הטובים בעת קרות התאונה, חוות-דעת הבוחן המשטרתי, ואף על-פי עדות המבקש, אשר ראה את רוכב האופניים, והיה ער לסכנה של הקרבה לאופניים, אך לא נזהר ולא שמר מרחק בטוח מן המנוח למען לא יפגע בו. מסקנה זו מקובלת עליי ואין מקום להתערב בה. כן, העונש שהוטל על המבקש אינו סוטה מנורמת הענישה הראויה, ואינני רואה מקום להתערב אף בו.
אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
ניתנה היום, י' בחשוון תשס"ג
(16.10.02).
ש
ו פ ט ת