רע"פ 43/06 יצחק חטואל נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בחיפה כתב אישום, המייחס לו עבירה של החזקת סם מסוכן מסוג קוקאין שלא לצריכה עצמית בכמות של 6.8 גרם, לפי סעיף 7(א)(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1977 (להלן: הפקודה). המבקש, שלא היה מיוצג, הודה בהחזקת הסם וביקש לצרף אישום נוסף שהיה תלוי ועומד נגדו בבית-משפט השלום בעכו, המייחס לו החזקת סם מסוכן מסוג קוקאין שלא לצריכה עצמית בכמות של 1.48 גרם, עבירה על סעיף 7(א)(ג) לפקודה.

בית-משפט השלום (כב' השופט כ' חיר) הרשיע את המבקש בשתי העבירות שיוחסו לו וגזר עליו עונש מאסר על תנאי של 15 חודשים, שלא יעבור תוך 3 שנים עבירה על פי הפקודה.

על קולת העונש שנגזר על המבקש הגישה המשיבה ערעור לבית- המשפט המחוזי בחיפה, ואילו המבקש הגיש ערעור וביקש להתיר לו לחזור מהודייתו, לפיה החזיק בסם "שלא לצריכה עצמית".

בית-המשפט המחוזי (כב' השופטים י' גריל, א' רזי וש' שטמר) החליט לבטל את פסק-הדין של בית-משפט השלום ולהחזיר את הדיון בפניו לשם שמיעת ראיות בשאלה אם הסם שבו החזיק המבקש נועד לצריכתו העצמית בלבד כפי שטען, אם לאו.

בית-משפט השלום בחיפה שמע ראיות כאמור וקבע, כי החזקת הסם על-ידי המבקש היתה שלא לצריכה עצמית וכי המבקש לא הצליח לסתור את החזקה שקמה לפי סעיף 31(3) לפקודה, לפיה החזיק בסם שלא לצריכתו העצמית, לאור כמויות הסם שנתפסו אצלו. קביעה זו השתית בית-המשפט, בין היתר, על הודיית המבקש, על עדותו ועל הודעתו במשטרה, על העדר הסבר מצדו למימון רכישת הסם, על העובדה, כי ברכבו נתפס משקל אלקטרוני לשקילה עדינה ועל המקום והנסיבות בהן נתפס הסם. בית-משפט השלום גזר על המבקש מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים, אשר ירוצה בעבודות שירות, בכפוף לחוות דעת הממונה על עבודות שירות (להלן: הממונה). לאור חוות דעת שלילית של הממונה, לפיה המבקש אינו מתאים לביצוע עבודות שירות, קבע בית-משפט השלום ביום 11.7.05, כי המבקש ירצה את עונש המאסר שגזר עליו, בפועל, מאחורי סורג ובריח.

המבקש הגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי בחיפה כנגד הכרעת הדין, ולחלופין, כנגד גזר הדין.

בית-המשפט המחוזי (כב' סגן-הנשיא, ש' ברלינר וכב' השופטים י' גריל וא' שיף) בחן את נימוקי בית-משפט השלום וקבע, כי בצדק קבע כי המבקש לא הצליח לסתור את החזקה שהסם בו החזיק לא היה לשימושו העצמי, ולכן דחה את ערעורו על הכרעת הדין. גם הערעור על חומרת העונש נדחה. בית-המשפט המחוזי קבע כי בית משפט מסיים מלאכתו עת הוא קובע את רכיבי העונש, וכי אין הוא רשאי לשנות את גזר הדין במועד מאוחר יותר, אלא רק לערכאת הערעור סמכות זו. לפיכך, נקבע כי לאחר שגזר את עונשו של המבקש ל-6 חודשי מאסר בפועל, לא היתה לבית-משפט השלום הסמכות לשנות את העונש שגזר על המבקש, לאור קבלת חוות הדעת השלילית של הממונה, ולכן בדין קבע כי עונש המאסר ירוצה בפועל, מאחורי סורג ובריח. לגופו של עניין קבע בית-המשפט המחוזי, כי העונש שהושת על המבקש הולם את חומרת העבירות ואת עברו הפלילי.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בה חוזר המבקש וטוען, כי הוא סתר את החזקה לפיה כמות הסם שנתפסה בכליו אינה מיועדת לצריכה עצמית. כן טוען הוא כנגד קביעת בית-משפט השלום, לפיה לא היה באפשרותו לשנות את עונש המאסר שגזר עליו. המבקש טוען, כי יש בחלוף הזמן, בעובדה שנגמל מסמים והוא עובד בעבודה קבועה, כדי לשנות מעונש המאסר שהושת עליו.

מנגד, טוענת המשיבה כי אין להתערב בקביעה, לפיה המבקש לא סתר את החזקה לפיה כמות הסם שנתפסה בכליו אינה מיועדת לצריכה עצמית. עוד טוענת היא, כי קיימת הלכה ברורה לפיה לא ניתן לשנות את העונש שנגזר, בשונה מצורת ריצויו, אלא על ידי ערכאת הערעור וכי אף לגופו של עניין אין להתערב בעונש שנגזר על המבקש.

דין הבקשה להידחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא במקרים בהם עולה שאלה משפטית או שאלה אחרת בעלת חשיבות כללית החורגת מגדר עניינו הפרטי של המבקש (ראו רע"פ 9553/04 שבאנה נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (לא פורסם); רע"פ 6959/98 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). הבקשה שבפנינו אינה מעלה כל שאלה כזו. יתר על כן, סבורני, כי צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי אין להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, ועוד אוסיף, כי מכלול הראיות שפורטו בפסק דינו של בית-המשפט השלום מוביל למסקנה לפיה המבקש לא הצליח להפריך את החזקה, כי כמות הסם שנתפסה בכליו נועדה לשימושו העצמי בלבד.

אשר לעונש שהושת על המבקש, ראשית, צדק בית-משפט השלום כשקבע, כי אינו יכול לשנות את גזר-דינו, לאחר קבלת חוות הדעת השלילית מאת הממונה. שכן, הלכה היא, כי "רכיב זה של העונש, כמו גם אורכה של תקופת המאסר בפועל, לא עוברים שינוי כלשהו בעקבות בדיקת התאמתו של נאשם לעבודת שירות, ומבחינת הכלל בדבר סופיות הדיון, נושא זה הוכרע ביום בו נחתם גזר הדין, והוא עשוי להשתנות רק מכוח פסק-דינה של ערכאת ערעור" (ראו ע"פ 271/01 טולדנו נועם נ' מדינת ישראל , פ"ד נה (3), 830, עמ' 835-836). שנית, ולגופו של עניין, לא מצאתי, כי העונש שנגזר על המבקש מצדיק דיון ב"גלגול שלישי, שכן הלכה היא, כי טענות שעניינן חומרת העונש אינן מהוות עילה למתן רשות ערעור לדיון (ראו רע"פ 8997/04 טובה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

החלטתי מיום 30.1.06 – בעניין עיכוב ביצוע גזר הדין – מבוטלת.

המבקש יתייצב ביום 30.5.06 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות בית-המשפט המחוזי בנצרת, לשם תחילת ריצוי עונשו.