רע"פ 6959/98 אליהו ויטמן נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע בבית משפט השלום בעכו, על פי הודאתו, בביצוע עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין)), תקיפה (עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין) ואיומים (עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין). עבירות אלה מתייחסות לאירועים מיום 25.9.97 עת תקף המבקש את אישתו, הכה אותה באגרופים, במכות ובסטירות בכל חלקי גופה. הוא משך בשערותיה, חבט את ראשה בקיר ודחף את אצבעותיו לתוך עיניה. בהמשך, תפס המבקש את אישתו בצווארה, חנק אותה, הצמיד לצווארה אולר ואיים עליה באומרו: "היום אני גומר אותך, אם את לא שותקת אני ישחוט לך את הגרון עם סכין". כתוצאה ממעשים אלו נגרמו לאישה שריטות וחבלות במקומות שונים בגופה. בנוסף, איים המבקש בסכין על בתו, סטר לה והפילה לארץ.

2.בית משפט השלום בעכו (השופט ג' נאסר) הפעיל כנגד המבקש שני עונשי מאסר על תנאי שהיו תלויים כנגדו. על המבקש נגזרה תקופת מאסר כוללת של שמונה חודשים ונקבע כי אלו ירוצו בחופף למאסר אחר אותו ריצה המבקש בגין עבירה אחרת. בנוסף, הוטל על המבקש מאסר על תנאי של שישה חודשים למשך שלוש שנים בתנאי שלא יעבור עבירת אלימות. גזר הדין ניתן אחרי שהמבקש הדגיש את המחלה הקשה ממנה הוא סובל ולאחר שאישתו ציינה את השיפור שחל ביחסיהם ואת העובדה שסלחה לו על מעשיו.

3.המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי בחיפה כנגד קולת העונש (ע"פ 790/98). הערעור התקבל. בית המשפט (סגן הנשיא מ' לינדנשטראוס והשופטים מ' הס וש' ברלינר) נתן דעתו לנסיבותיו האישיות המיוחדות של המבקש ולבקשתה של אישתו כי לא ימוצה עימו הדין, אולם הדגיש את הצורך להחמיר בעונשם של גברים המתעללים בנשותיהם, פוגעים בהן ומכים אותן. לאור המדיניות לפיה אין ערכאת הערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש, הטיל בית המשפט על המבקש מאסר בפועל של שישה חודשים. כן הופעלו במצטבר שני עונשי המאסר על תנאי שהיו תלויים נגד המבקש לתקופה כוללת של שמונה חודשים. בסיכומו של דבר נגזר על המבקש מאסר בפועל של 14 חודשים לריצוי במצטבר עם המאסר אותו מרצה המבקש בגין עבירות אחרות.

4.בפני בקשת רשות ערעור המכוונת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בקשה זו מכוונת כל כולה כנגד חומרת העונש שהוטל על המבקש. בבקשתו שב המבקש ומציין את נסיבותיו האישיות המיוחדות: את מחלתו הקשה, את הצורך לקבל טיפול רפואי מיוחד ואת הנזק שעלול להיגרם למרקם היחסים המשפחתיים אם ימוצה עימו הדין. המבקש מציין כי נגמל מסמים וכי עונש המאסר עלול לדרדרו שוב אל הפשיעה והסם.

5.המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור. בתשובתה היא מדגישה את חומרת המעשים שביצע המבקש ואת העובדה כי מדובר במעשי אלימות חוזרים ונשנים בגינם הורשע כבר המבקש בעבר. המשיבה מציינת כי נסיבותיו האישיות המיוחדות של המבקש, כולל מחלתו הקשה, היו ידועות היטב לערכאות קמא ואלו נתנו דעתן עליהן. נסיבות אלה אף שימשו בסיס להקלה בעונשו של המבקש במספר הליכים קודמים שנוהלו נגדו, כולל הליכים בגין אלימות במשפחה. נטען, כי המבקש לא השכיל לנצל את המדיניות המקלה שננקטה כלפיו ושב פעם אחר פעם לבצע עבירות אלימות. עוד נטען, כי סליחתה של אישתו של המבקש, ששימשה נימוק להקלה בעונש במקרים קודמים, לא מנעה מהמבקש לשוב ולתקוף אותה וכי בסליחה זו אין כדי להצדיק הקלה בעונש. בהתאם, טוענת המשיבה כי אין עניינו של המבקש מצדיק דיון בערכאה שלישית.

6.לאחר שבחנתי את הבקשה שבפני ואת טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להדחות. בית משפט זה חזר וקבע בפסיקתו כי רשות ערעור לא תינתן אלא במקרים המעלים שאלה חוקתית, ציבורית או משפטית בעלת השלכות רחבות, החורגות מהמקרה הבודד ומנסיבות המיוחדות (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). לא מצאתי בבקשה שבפני את אותה שאלה רחבה. כל שיש בה הן נסיבותיו המיוחדות של המקרה: מחלתו של המבקש, טענתו כי נגמל מסמים וסליחתה של אישתו. באלו אין כדי להצדיק דיון של ערכאה שלישית בעניין. יתר על כן, הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור לא תינתן במקרים בהם מכוונת הבקשה כנגד חומרת העונש בלבד (ראו, רע"פ 1282/98 פרץ סלומון נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם) וכן רע"פ 6631/98 אחמד כחייל שקיראת נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם)). גם לגופם של דברים לא מצאתי הצדקה להעניק למבקש רשות ערעור. טענותיו של המבקש כמו גם נסיבותיו האישיות המיוחדות היו ידועות לערכאות קמא. כן היה ידוע עברו כגבר וכבעל מכה ואלים. לאור אלו נגזר דינו של המבקש ולאור אלו מצאה ערכאת הערעור לנכון להחמיר בעונש שהוטל עליו. לא מצאתי הצדקה להתערב בשיקול דעתה זה.

הבקשה נדחית.