רע"פ 4558/11 סיף מסארוה נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטים לורך, בוסתן ודותן) מיום 2.5.11 בתיק ע"פ 12922-03-10, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (השופטת רג'יניאנו) מיום 7.1.10 בת"פ 1154/09 (הכרעת הדין מיום 4.11.09). הפרשה עניינה דחיית בקשה להוספת ראיות בשלב הערעור, שתכליתן הוכחת מחלתו הנפשית של המתלונן.

רקע והליכים

ב.

המבקש הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות של החזקת נשק, חבלה במזיד ברכב, ירי באזור מגורים, איומים והפרת הוראה חוקית. לפי המתואר בכתב האישום (אשר המבקש הורשע בכל המפורט בו), ביום 29.1.09 בשעה 23:45, שעה שהיה אמור להיות במעצר לילי, יצא המבקש מביתו והוא מחזיק באקדח, וירה מספר כדורים לעבר רכבו של המתלונן בעיר טייבה. המתלונן, שחזה במתרחש ממרפסת ביתו, שאל את המבקש מדוע ירה על רכבו, והמבקש בתגובה ירה לעבר ביתו של המתלונן, קרא לעברו "אני ארצח את כולכם בבית" ואז ברח מהמקום. בית המשפט הרשיע את המבקש בהסתמך, בעיקר, על עדותם של המתלונן ואשתו, אשר זיהו את המבקש בודאות בשעת האירוע. אשר לגרסת המבקש לפיה לא היה במקום בשעת האירוע, נקבע כי היא רצופה סתירות ועל כן אין לקבלה. יוער, כי המתלוננים לא התייצבו בבית המשפט והיה נדרש צו הבאה על מנת שיגיעו להעיד; זאת, ככל הנראה, כיון שנעשתה סולחה בין המבקש למתלוננים, בני משפחתו, ואלה ביקשו לחזור בהם מהתלונה.

ג.

בית משפט השלום קבע, כי עצם העובדה שהמתלוננים אמרו כי סלחו למבקש ושאינם רוצים להעיד בשל כך מעידה, כי לא מדובר בעלילת שווא. שופטת בית משפט השלום ציינה כך: "הממצאים העובדתיים יקבעו על בסיס עדותם של המתלוננים. די בעדותם של המתלוננים כדי לקבוע אחריותו של הנאשם לאירוע. אוסיף ואומר כי הייתי מבססת הרשעתו של הנאשם גם אם עמדה בפני עדות יחידה של כל אחד מהמתלוננים " (עמ' 6 להכרעת הדין, ההדגשה הוספה - א"ר). על המבקש נגזרו 30 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה לפי סעיף 144 לחוק העונשין או עבירת רכוש מסוג פשע, וכן 6 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירת איומים. בנוסף, הופעלו 18 חודשי מאסר על תנאי, חלקם באופן חופף וחלקם במצטבר, כך שסך חודשי המאסר בפועל שנגזרו על המבקש הועמד על 42 חודשים. בגזרו את הדין, נתן בית המשפט דעתו לחומרת העבירות, ולסכנה הגלומה בהן לפגיעה בחיי אדם. כן ציין בית המשפט לחובת המבקש את עברו הפלילי העשיר, לרבות עבירות נשק, סמים ואלימות, ושני מאסרים מותנים העומדים ותלויים כנגדו. מנגד, שקל בית המשפט לקולה את נסיבותיו האישיות של המבקש, את העובדה שהירי לא נעשה כלפי אדם, ואת סליחתם של המתלוננים.

ד.

בערעור בבית המשפט המחוזי, ביקש המבקש להוסיף שתי ראיות חדשות. האחת, מסמכים רפואיים המעידים על כך שהמתלונן סובל מסכיזופרניה, אשר לפי הנטען לא הוגשו לבית משפט השלום שכן בית המשפט דחה את הבקשה לקבלת מסמכים רפואיים. לטענת המבקשים, יש במחלת הנפש עליה מעידים המסמכים כדי להטיל ספק במהימנות גרסתו. השניה, תצהיר המתלונן שנערך סמוך לדיון בערעור, בו מצהיר הוא, בניגוד לחקירתו במשטרה ועדותו בפני בית משפט השלום, כי מעולם לא ראה את המבקש מבצע את הירי, וכי מחלת הסכיזופרניה ממנה הוא סובל גורמת לו לחזור על דברים שאומרים אחרים, בעיקר אשתו - וכך גם לענין תקריות הירי בענייננו.

ה.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בהסתמכו על שלושת השיקולים הנודעים לעניין הוספת ראיות חדשות בשלב הערעור: "האם המבקש יכול היה להשיג את הראיה במהלך הדיון בבית משפט קמא; האינטרס בשמירת עקרון סופיות הדיון; טיבה של הראיה והסיכוי שהגשתה תוביל לשינוי התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא (ע"פ 194/08 פלוני נ' מ"י , ניתן 7.9.10)" (עמ' 30 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי). אשר למסמכים הרפואיים נקבע, כי בשונה מן הנטען בבקשה, המבקש לא עתר בבית משפט השלום להציג את המסמכים הרפואיים אותם ביקש להגיש לבית המשפט המחוזי, ועל כן הבקשה מעולם לא נדחתה; על כן, המקום להגיש את המסמכים הרפואיים היה הערכאה הדיונית, ואין לקבלם בשלב הערעור.

ו.

אשר לתצהיר נקבע, לאחר שהמשטרה התבקשה לבחון את נסיבות מסירתו, כי בניגוד לגרסה אותה מסר המתלונן במשטרה ובפני בית המשפט, אין הוא מעלה גרסה עקבית של אירועי הירי. עוד צוין, כי לא ניתן הסבר סביר לחלוף הזמן הרב משלב עדותו של המבקש בבית משפט השלום למתן התצהיר - שנה וארבעה חודשים. על כן קבע בית המשפט המחוזי, כי על פניו אין בתצהירו של המבקש כדי לשנות את תוצאות המשפט, במיוחד בשים לב לקביעת בית משפט השלום, כי די בעדותה של המתלוננת בפניו כדי לבסס את הרשעת המבקש. אשר ליתר רכיבי הכרעת הדין ציין בית המשפט, על סמך הממצאים העובדתיים השונים, שהרשעת המבקש בבית המשפט קמא נשענת על יסודות איתנים, ועל כן אין מקום להיעתר לערעור על הכרעת הדין. גם בנוגע לעונשו של המבקש נקבע, כי אין מקום להתערב בגזר הדין של בית המשפט קמא , שנוכח כלל הנסיבות הריהו מאוזן ואינו חמור.

הבקשה

ז.

בקשה זו עניינה הבלבדי הוא דחיית בקשת המבקש להבאת ראיות נוספות בשלב הערעור בבית המשפט המחוזי. לטענת המבקש שגה בית המשפט המחוזי בקבעו, כי אין לקבל את הבקשה; כל כך, כיון שיש בראיות הללו - כנטען - כדי לשנות באופן מהותי את התשתית העובדתית לה נדרש בית משפט השלום לשם הרשעת המבקש. לפי הנטען, תצהיר המתלונן בליווי המסמכים הרפואיים, יש בהם כדי לערער באופן משמעותי את גרסת המתלונן בפני בית המשפט קמא, וכיון שזו שימשה יסוד מרכזי להרשעת המבקש, יש בכך כדי להשפיע על תוצאות ההליך. עוד נאמר, כי כיון שהבקשה להוספת ראיות נדונה לראשונה בבית המשפט המחוזי, ענייננו בדיון בגלגול שני בלבד, ועל כן אין צורך בטעמים מיוחדים לדון בבקשה הנדרשים לשם דיון בגלגול שלישי.

דיון והכרעה

ח.

לאחר עיון, אין בידי להיעתר לבקשה. בפתח הדברים אציין, כי אין להלום את טענת המבקש לפיה עסקינן בערעור שבזכות, בנימוק שההחלטה לדחות את הוספת הראיות נדונה בפני ערכאה יחידה; כך נפסק בבית משפט זה לענייננו: "עצם העובדה כי בפסק-דין של ערכאת ערעור מצויים שינוי, תוספת או אף הכרעה חדשה שלא נכללה בהחלטת הערכאה הראשונה, אין בה די כדי להוציא את המקרה מגדר 'גלגול שלישי' ולהקנות זכות ערעור" (בש"א 4511/05 עיריית בת ים נ' גני יפית (לא פורסם) - השופט, כתארו אז, ריבלין; ראו גם: רע"א 3670/05 איתן נ' מנו ספנות בע"מ (לא פורסם), פסקה ג(3) לפסק הדין; בר"ש 1958/09 ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (לא פורסם), פסקה ח' לפסק הדין). ומשציינתי זאת אומר, כי אין בקשה זו מעלה חשיבות משפטית או ציבורית הנדרשת לשם שקילת הבקשה לדיון בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128; רע"פ 512/04 אבו עבייד נ' מדינת ישראל , פ''ד נח(4) 381 , 384). עניינה של הבקשה יישום הלכה קונקרטית על-ידי בית המשפט המחוזי בשאלת המקרים בהם תותר הגשת ראיות חדשות בשלב הערעור, ואין הדבר מצריך את התערבותנו בגלגול שלישי.

ט.

אך אף לגופם של דברים, הנימוקים שציין בית המשפט המחוזי לשם דחיית הבקשה לתוספת ראיות נראים סבירים על פניהם. ניתן להסתפק בקביעתו של בית משפט השלום, שעליה חזר בית המשפט המחוזי, לפיה די בעדותה של אשת המתלונן כדי לבסס את הרשעת המבקש. על כן, אפילו התעלמנו מעדות המתלונן - ואיננו עושים כן - אין צורך להידרש לשאלת גרסתו, שעה שנראה על פני הדברים, כי אין בה הכרח כדי לבסס את הרשעת המבקש. סבורני גם, כי אין להתעלם מהשתלשלות העניינים: תחילה מסר המתלונן את גרסתו במשטרה לפיה צפה במבקש עושה את המעשים בהם הורשע. אחר כך נערכה סולחה, ועד שהובא צו הבאה כנגדם סירבו המתלונן ואשתו להעיד בפני בית המשפט. ולבסוף, לאחר ההרשעה וכמעט שנה ומחצה לאחר עדותו של המתלונן בפני בית משפט השלום, מסר המתלונן גרסה שונה בתכלית מזו שמסר הן במשטרה והן בבית משפט השלום. על כן, אף השכל הישר מצביע על כך ששינוי גרסתו של המבקש לאחר שמסר את עדותו, מחליש מתחילה את ערכה הראייתי של הגרסה החדשה. כל זאת, כאמור, בנוסף למפורט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בדבר דחיית הבקשה להוספת ראיות. בטרם חתימה אזכיר, כי הבקשה מבוססת על טענת מחלת הנפש של המתלונן; אם חולה נפש – אף אם המתלונן כזה – אינו פסול להעיד, ובית משפט השלום גם התרשם מעדותו כמהימנה. בהתחשב בכל האמור, "פתיחת הספר" מחדש היום אינה אפשרית: היו למבקש שני ימיו בבתי המשפט, ואין מקום לגלגול שלישי.

ח.

מהטעמים הללו איפוא לא מצאתי להיעתר לבקשה.