רע"פ 4589/11 גרשון קרויזר נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עפ"ת 38114-08-10, כבוד השופט

א' כהן , מיום 5.5.2011).

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 10.3.2002 הטיל בית המשפט לתעבורה (ת"ד 3439/99 כבוד השופט א ' חן, להלן: התיק הראשון ) על המבקש עונש של חמישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור על הוראות סעיפים 10(א) ו/או 67 לפקודה; פסילה מקבלת רישיון נהיגה למשך שמונה חודשים; והפקדת התחייבות בסך 15,000 לפיה לא יעבור על הוראות סעיפים 10(א) ו/או 67 לפקודה במשך שלוש שנים. זאת, בגין הרשעתו בגרימת תאונת דרכים, באי מסירת פרטים ובהמלטות ממקום האירוע. על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי אשר ביום 4.6.2002 דחה את ערעורו.

ביום 14.7.2004 הוגש נגד המבקש כתב אישום בבית משפט לתעבורה בירושלים (פ"ל 657/04) המייחס לו עבירה של נהיגה בפסילה ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח. ביום 9.11.2005 הוגש נגד המבקש כתב אישום נוסף בבית משפט לתעבורה בירושלים (פ"ל 714/05) המייחס לו עבירה נוספת של נהיגה בפסילה, עבירה נוספת של שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח ועבירה של נהיגה ללא רישיון תקף. התיקים נידונו במאוחד (כבוד השופט א ' טננבוים) . המבקש הורשע בעבירות שיוחסו לו וביום 28.12.2006 נגזר דינו. על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 40444/07 כבוד השופט ע' קמא ) אשר קיבל את טענת המבקש לפיה הורשע מבלי שהודה באשמה והשיב את התיק לבית המשפט לתעבורה.

טרם הכרעת הדין בתיקים המאוחדים, ביום 5.6.2006, במסגרת התיק הראשון, הגיש המבקש בקשה לבית המשפט לתעבורה בירושלים לפיה תקופת פסילת הרישיון שנגזרה עליו, שאורכה שמונה חודשים, תמנה רטרואקטיבית החל מיום מתן גזר הדין, היינו מיום 10.3.2002, וביום 18.6.2012 בקשתו התקבלה (כבוד השופט א ' חן ).

ביום 30.6.2010 הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש (כבוד השופט י' ריבלין ) בשתי עבירות של נהיגה בפסילה ונהיגה ללא ביטוח ושתי עבירות של נהיגה ללא רישיון תקף, וביום 6.7.2010 הטיל עליו עונש של הפעלת חמשת חודשי המאסר על תנאי מהתיק הראשון, שלושה חודשי מאסר בפועל נוספים, שבעה חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים, הפעלת ההתחייבות בסך 15,000 ש"ח מהתיק הראשון, וכן פסילה לתקופה של שנה.

המבקש הגיש ערעור נוסף לבית המשפט המחוזי. ביום 5.5.2011 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' כהן ) את הערעור על הכרעת הדין באופן חלקי בכך שזיכה את המבקש בעבירה אחת של נהיגה ללא רישיון, זאת עקב העובדה כי המבקש הורשע בשתי עבירות של נהיגה ללא רישיון על אף העובדה שעבירה זו מוזכרת רק באחד משני כתבי האישום שהוגשו נגדו. בית המשפט המחוזי דחה את שאר חלקי הערעור הנוגעים להכרעת הדין ולגזר הדין.

3.

בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה זה, מינוי הסנגור בשלב מאוחר של ההליך אינו עולה כדי הפרה של סעיף 15ב לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ ), שכן סעיף זו חוקק לאחר הגשת כתב האישום. עוד קבע בית המשפט כי המבקש נהג בזמן פסילה שכן המועד הקובע לתחילת הספירה הוא ביום הפקדת הרישיון, לפי תקנה 557(א) לתקנות. בנוגע לטענות העובדתיות של המבקש וביניהן הטענה כי לא הוא נהג ברכב מצא בית המשפט כי אין מדובר במקרה חריג המצדיק את התערבות ערכאת הערעור בהתרשמותה של הערכאה הדיונית. לעניין גזר הדין מצא בית המשפט המחוזי כי בית המשפט לתעבורה לא חרג ממתחם הענישה הראוי וכן התייחס לצורך בשליחת מסר של הרתעה מפני עבירות תעבורה.

4.

לצורך השלמת התיאור העובדתי אתייחס בקצרה לסוגיית ייצוגו של המבקש בערכאות הקודמות. השתלשלות העניינים הנוגעת לייצוגו של המבקש בהליך שהתקיים בבית המשפט לתעבורה, כפי שתוארה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, היא כדלקמן: ביום 9.7.2009, לאחר שהוצא נגדו צו הבאה, התייצב המבקש לדיון בעניינו, שם נמסר לו כי למועד הדיון הבא עליו להגיע מיוצג שכן בכוונת המשיבה לבקש עונש מאסר בפועל. עוד נאמר לו כי במידה וברצונו להיות מיוצג על ידי הסנגוריה הציבורית עליו להודיע על כך מבעוד מועד. המבקש הגיש בקשת דחייה עקב אי יכולתו למצוא ייצוג אולם בית המשפט דחה את בקשתו כיוון שהוגשה בסמיכות למועד הדיון, וכן כיוון שהובהר לו שהדיון יתקיים אף ללא ייצוגו. המבקש העיד בעדות ראשית ונחקר על ידי המשיבה. לבקשתו, מועדי סיכומי ההגנה נדחו והותר לו להגיש מסמכים נוספים. ביום 10.11.2009 ביקש המבקש למנות לו סנגור ולדיון ביום 7.2.2010 הגיע סנגורו של המבקש. בית המשפט התיר לסנגור להעיד את המבקש בשנית וקבע דיון נוסף לצורך קבלת אישור שהיה ברצון המבקש להגיש, ושמיעת הסיכומים.

טענות הצדדים

5.

לטענת המבקש מדובר במקרה חריג המצדיק דיון בפני ערכאה שלישית. המבקש טוען כי עניינו מעלה מספר שאלות משפטיות בעלות חשיבות ציבורית ולהלן אמנה את העיקריות בהן. ראשית טוען המבקש כי מתעוררת במקרה זה השאלה האם ראוי למנות את תקופת פסילת הרישיון החל ממתן גזר הדין. לטענתו, החלטת בית המשפט לתעבורה משנת 2006 קובעת כי יש להחיל את מניין הספירה משנת 2002 ועל כן בעת קרות האירועים מושא כתבי האישום, הוא לא נהג בעת שהיה בתקופת פסילה ולא ניתן להרשיעו בעבירה זו. שנית, טוען המבקש כי היה על התביעה להודיע על כוונתה לבקש עונש מאסר, כמצוות תקנה 15ב לחסד"פ, ומשלא עשתה כן לא ניתן להטיל עליו עונש מאסר בפועל. עוד בהקשר זה, טוען המבקש כי אף שכתב האישום הוגש כשנה לפני התיקון לחסד"פ, אשר במסגרתו חוקק סעיף 15ב המחייב ייצוג כתנאי להטלת מאסר בפועל, הדיון בעניינו התקיים כשלוש שנים לאחר התיקון ועל כן יש להחילו. שנית, טוען המבקש כי מתעוררת במקרה זה השאלה בדבר דיות הראיות לצורך הוכחת היעדר רישיון. לטענתו, המשיבה לא הגישה תעודת עובד ציבור המאשרת שלא היה לו רישיון זמני ולכן לא ניתן להרשיעו בעבירה של נהיגה ללא רישיון. שלישית,

טוען המבקש כי עולה השאלה המשפטית האם ערכאת הערעור לא תתערב בהכרעות עובדתיות של הערכאה הדיונית גם כאשר הנאשם לא היה מיוצג בשלבי הדיון המוקדמים. לבסוף טוען המבקש כי יש להעניק רשות ערעור מטעמי צדק.

בכל הנוגע לגזר הדין, טוען המבקש כי לא הוענק משקל מספק לעובדה שלא היה מיוצג בחלק מההליך ולכך שסנגורו לא חקר עדי תביעה. כמו כן טוען המבקש כי הפעלת המאסר על תנאי עולה כדי טעות כיוון שאם תתקבל טענתו לפיה מועד פסילת הרישיון חלף הרי שלא בוצעה עבירה של נהיגה בזמן פסילה המפעילה אותו. לבסוף, טוען המבקש כי העונש שהוטל עליו הוא עונש חמור וכי לא ניתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות ולכך שעברו שנים רבות ממועד קרות האירועים.

6.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות, הן על הסף, הן לגופה. לטענתה, הבקשה אינה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית שכן אין במקרה זה נסיבות חריגות המצדיקות דיון נוסף. אף לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות ממספר סיבות. המשיבה סומכת ידיה על פרשנות בית משפט המחוזי להפעלת המאסר על תנאי ומצדדת בגישתו כי משלא הפקיד המבקש את רישיונו, אין להחיל למנות את תקופת הפסילה מיום מתן גזר הדין. המשיבה טוענת כי אין בהחלטה שהתקבלה בשנת 2006 כדי לשנות את שאירע בשנים שקדמו לכך. המשיבה מוסיפה כי לא נמסרו לידיה הפרטים הנוגעים לבקשת מניין הפסילה ועל כן לא ניתן לדעת האם גילה המבקש בפני בית המשפט לתעבורה שהחליט בנידון כי הוא עומד בפני שני אישומים של נהיגה בזמן פסילת רישיון. בכל הנוגע לטענת המבקש באשר לייצוגו בערכאות הקודמות, טוענת המשיבה כי הוא האחראי לעובדה כי לא יוצג בחלק מההליך כיוון שביקש למנות עורך דין פרטי ולא עשה כן. עוד טוענת המשיבה כי כאשר פנה המבקש בבקשה לייצוג לסנגוריה הציבורית, מונה לו עורך דין. באשר לגזר הדין טוענת המשיבה כי העונש שהוטל על המבקש הולם את חומרת העבירה ואת הסכנה שהיווה לציבור הנוסעים בכביש. זאת, בייחוד נוכח עברו התעבורתי.

דיון

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

7.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, על אף טענותיו, המבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה , ואך מטעם זה בלבד, דין הבקשה להידחות. אוסיף, בבחינת למעלה מהצורך, כי אף לגופו של עניין לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

8.

טענת המבקש לפיה לא נהג בעת שהיה בפסילה, שכן תקופת הפסילה הסתיימה, דינה להידחות. השאלה אימתי תתחיל תקופת פסילה שיפוטית של רישיון נהיגה היא שאלה שנדונה בפני בית משפט זה. לעניין זה ראו דברי השופטת ט' שטרסברג-כהן ברע"פ 9237/99 מאיר נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 492 (2000):

"המשמעות היחידה העולה בקנה אחד עם לשון סעיף 42(א), עם תכליתו ועם תכלית הוראות פקודת התעבורה [נוסח חדש] ותקנותיה, היא יצירת הבחנה בין תוקפה הנורמטיבי של הפסילה לבין חישוב תקופת הפסילה ותחילת מועד ספירת מניינה של תקופת הפסילה שנקצבה על - ידי בית - המשפט. הפסילה נכנסת לתוקף מיד, ואילו חישוב תקופתה מתחיל מיום ההמצאה " [ההדגשה הוספה – ס"ג ].

עוד נקבע כי אם אין בידי הנאשם רישיון נהיגה אותו ניתן להפקיד היה עליו למלא אחר תנאי תקנה 557(ב) לתקנות ובין היתר להצהיר על כך בתחנת המשטרה. דאז, מניין תקופת הספירה מתחיל מיום ההצהרה. בעת קרות האירועים בכתבי האישום מושא בקשה זו, בשנים 2005-2004, טרם הוגשה ואושרה בקשת המבקש לחישוב תקופת הפסילה החל מיום מתן גזר הדין, היינו שנת 2002. מכאן, כאשר התרחשו העבירות שבהן מואשם המבקש, הוא טרם הפקיד את רישיונו או הצהיר על כך במשטרה, כדרישת תקנה 557 לתקנות, ולפיכך טרם החלה תקופת הפסילה ובוודאי שהיא לא נסתיימה. אין בבקשתו המאוחרת של המבקש, בשנת 2006, כדי לבטל קביעה זו. לאור כל זאת, לא מצאתי להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה.

9.

אף בטענותיו של המבקש בכל הנוגע לכך שלא היה מיוצג בחלקו של ההליך שהתנהל בפני בית המשפט לתעבורה לא מצאתי לקבל. המקור עליו מתבסס המבקש בהקשר זה הוא תיקון 49 לחוק סדר הדין הפלילי מיום 27.7.2006 (חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 49), התשס"ו-2006). במסגרת התיקון, תוקן סעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי כך שהורחבה החובה למנות סנגור ציבורי לנאשם, גם בהעדר החשש שהנאשם חסר אמצעים. אלא, שבמסגרת תיקון מס' 49 נקבע מפורשות כי תחולתו תהיה רק על כתבי אישום שהוגשו לאחר יום 31.12.2006 (ראו סעיף 4 לתיקון). כתב האישום נגד המבקש הוגש בשנת 2005 ועל כן התיקון אינו חל עליו. טענה נוספת אשר מעלה המבקש היא כי יש להכיר בתחולת התיקון עקב העובדה כי הדיונים בעניינו התקיימו מספר שנים לאחריו. הכרעתי בבקשת רשות הערעור נדחתה עד למתן הכרעתו של כבוד הנשיא א' גרוניס בטענה זו בע"פ 816/10 גולד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.9.2012), שבה נכתב לעניין זה כך:

"עיקרון התחולה האקטיבית אינו תקף כאשר המחוקק מורה במפורש על תחולה שאינה אקטיבית. כפי שצוין, תיקון מס' 49 כולל סעיף תחולה, הקובע במפורש כי תחולת החוק תהיה אך על כתבי אישום שהוגשו לאחר יום 31.12.2006. היינו, תיקון מס' 49 אינו חל על המקרה שלפנינו".

בעניין זה אוסיף כי עיינתי בפסקי הדין ובפרוטוקולים של הדיון בבית המשפט המחוזי ומסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה הגנתו של המבקש לא נפגעה בשל היעדר ייצוג מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה.

10.

לבסוף, דינה של הטענה בדבר דיות הראיות הנדרשות להוכחת עבירת נהיגה בהעדר רישיון, אף היא להידחות. כידוע, בית משפט זה אינו נוהג להתערב במסקנותיהן העובדתיות של הערכאות דלמטה אלא בנסיבות מיוחדות (ראו ע"פ 102/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.4.2011). הלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בדיון בפני ערכאה שלישית. מסקנתו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לדיות הראיות בעניין זה מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה.

11.

טענותיו של המבקש בנוגע לעונש שהוטל עליו, אף הן אינן מצדיקות מתן רשות ערעור במקרה זה. הלכה היא כי טענות הנוגעות לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו: רע"פ 5504/08 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 27.7.2008); רע"פ 5585/08 אל נבארי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.10.2008)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. אוסיף, כי על אף שהעונש אינו קל עבור המבקש עקב מצבו המשפחתי, היה עליו לחשוב על תוצאות מעשיו ועל כך שהוא זקוק לרישיון הנהיגה לצורך פרנסתו, בטרם החליט לנהוג ברכבו ללא רישיון, בזמן פסילה, וללא פוליסת ביטוח תקפה.

12.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. החלטתו של בית המשפט המחוזי לעניין עיכוב ביצוע מיום 30.5.2010 מבוטלת בזאת. המבקש יתייצב לתחילת ריצוי עונשו בתחנת המשטרה במגרש הרוסים בירושלים ביום 18.11.2012 עד השעה 9:00.