רע"פ 4738/06 חיים הוכמן נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בירושלים (ת.פ 2174/03) בגין שלושה אישומים, כאשר המדינה חזרה בה מן האישום השני. במסגרת האישום הראשון הואשם המבקש בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיפים 345(א)(3) ו-(4) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק) כנוסחו מאז תיקון 30 לחוק (בגין מעשים שבוצעו לאחר יום 2.8.90) ובעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ב) לחוק, כנוסחו מאז יום 22.3.88 ועד למועד כניסתו לתוקף של תיקון 30 לחוק (בגין מעשים שבוצעו קודם לכניסתו לתוקף של תיקון 30). לפי האישום השלישי הועמד המבקש לדין בגין עבירה של מעשה מגונה בקטינה, לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק.

לפי הנטען באישום הראשון, המערער שימש במועדים הרלוונטיים כ"ראש כולל" לבעלי תשובה בכולל "כף החיים" בירושלים ומאוחר יותר שימש כראש כולל "שערי הלכה" שבקריית ספר. במהלך התקופה בה עבד המבקש בכולל "כף החיים", למד באותו כולל א' ל'. בתו של א' ל' (להלן: המתלוננת) התארחה מספר שבתות בביתו של המבקש מהיותה בת 8 שנים לערך ועד הגיעה לגיל 11 לערך. במהלך ביקוריה של המתלוננת בביתו הורה לה המבקש להיכנס למיטתו, ליטף אותה בבטנה ובחזה ובמספר הזדמנויות אף שפשף את איבר מינו באמצעות ידה עד אשר הגיע לסיפוקו. לנוכח גילה הרך, וקשריו המיוחדים של המבקש עם משפחתה מתוקף מעמדו כ"ראש הכולל" של אביה, לא התנגדה המתלוננת למעשיו של המבקש.

לפי הנטען באישום השלישי, במועד שאינו ידוע, אך בסמוך ליום 17.3.96, אירחו המבקש ורעייתו בביתם שבקרית ספר את ר' (ילידת שנת 1991) ואת אחותה ש' (ילידת שנת 1992), בנותיו של א' מ', אברך בכולל שבראשו עמד המבקש. משהגיעה שעתן לישון, הושכבו הבנות בחדרו של בן המבקש, אולם במהלך הלילה הועברו על-ידי המבקש ורעייתו אל חדרו של המבקש, ור' הושכבה במיטתו של המבקש ביחד עימו. כעבור זמן-מה אמר המבקש לר' כי יש בחוץ כלב, והציע לה לחבקו, וזאת לצורך גירוי מיני. ר' עשתה כדבריו.

בית-משפט השלום בירושלים (כבוד סגן-הנשיא ר' כרמל) הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו באישום הראשון שבכתב האישום וזיכה אותו מהאישום השלישי, וביום 19.5.06 גזר עליו 9 חודשי מאסר בפועל, 8 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים, שלא יעבור עבירה לפי סעיף 348 לחוק, וכן חוייב בתשלום פיצויים למתלוננת בסך 40,000 ש"ח. בפסק דינו, קבע בית-משפט השלום, כי עדותה של המתלוננת מהימנה ואמינה בעיניו, זאת בניגוד לעדות המבקש.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא ד' חשין והשופטים מ' שדלובסקי-אור וע' חבש) דחה את הערעור. לאחר שבחן בעיון את חומר הראיות ואת קביעותיו העובדתיות של בית-משפט השלום קבע בית-המשפט המחוזי, כי אין מקום להתערב בממצאי המהימנות שקבע בית-משפט השלום ובממצאים העובדתיים הנשענים עליהם. טענתו של בא-כוח המבקש, כי מדובר בעלילת-שווא וברדיפת המבקש על-ידי א' מ' (אביהן של הקטינות המוזכרות באישום השלישי), אשר הפעיל לחץ על המתלוננת להגיש תלונה כנגד המבקש, נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי, וכך גם בקשתו להביא ראיות נוספות להוכחת רדיפה זו והמניעים לה. הנימוקים העיקריים לדחיית הבקשה להבאת הראיות הנוספות היו, כי לא מדובר בראיות אשר לא היו בידי המבקש בעבר וכי הנושאים שראיות אלו באות לתמוך בהם זכו להתייחסות בהכרעת-הדין של בית-משפט השלום. בנוסף, קבע בית-המשפט המחוזי, כי טענתו של בא כוח-המבקש בדבר העלילה לא הוכחה ואף אין בה כדי לשמוט את הבסיס מתחת לגרסת המתלוננת, אשר נמצאה על-ידו אמינה ומכילה גרעין של אמת.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש שתי טענות מרכזיות. ראשית, כי שגה בית-המשפט המחוזי בסרבו לקבל את הראיות הנוספות, אשר נועדו להציג תשתית עובדתית בנוגע לטענת העלילה כנגד המבקש, היות והן חיוניות לצורך מניעת עיוות דין ועשיית צדק. לפי טענת בא-כוח המבקש, סירובו של בית-המשפט לקבל את הראיות מעלה שאלה משפטית לגבי הפרשנות הראויה לסעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). שנית, טוען בא-כוח המבקש, כי מקרה זה מעלה את השאלה בדבר הפרשנות הראויה למונח "ספק סביר" אשר מופיע בסעיף 34כב(א) לחוק העונשין, וכן למונח "גרעין האמת". לפי טענת בא-כוח המבקש, ניתן להוכיח במקרה זה קיומו של ספק סביר מריבוי התמיהות והסתירות שבעדויות המתלוננת ועדי התביעה, מן העובדה שהמתלוננת כבשה את גרסתה במשך שנים רבות והכחישה את ההאשמות בחקירתה במשטרה בשנת 1999 וכן מזיכויו של המבקש מהאישום השלישי.

מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם של הצדדים לדיון. לגבי הטענה בדבר הצגת ראיות חדשות, טוענת באת-כוח המשיבה, כי בית-המשפט המחוזי יישם כראוי את ההלכות הקובעות את התנאים לקבלת ראיות נוספות בערעור. לטענת באת-כוח המדינה, לא הייתה מניעה להגיש את הראיות במהלך הדיון בבית-משפט השלום וכן אין סיכוי שהגשתן הייתה מביאה לשינוי התוצאה בדבר הרשעתו של המבקש, ולכן לא נגרם עיוות דין בשל אי-הגשתן. בנוסף, טוענת באת-כוח המשיבה, כי אף אם טעה בית-המשפט המחוזי ביישום ההלכה, אין הדבר מהווה עילה למתן רשות ערעור לערכאה שלישית. לגבי טענתו של בא-כוח המבקש בעניין פרשנות המונחים "ספק סביר" ו-"גרעין אמת", טוענת באת-כוח המשיבה, כי למעשה מבקש בא-כוח המבקש לחלוק על ממצאיו העובדתיים של בית-משפט השלום שאושרו על-ידי בית-המשפט המחוזי, בקשה אשר אינה מצדיקה מתן רשות ערעור.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, המבקש לא העלה בגדרי בקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית שכזו ולא הצביע על עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123.

דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. כידוע, הגשת ראיות חדשות בשלב הערעור הינה חריג לכלל הקובע, כי על בעל-הדין להציג את ראיותיו בפני הערכאה הדיונית בלבד. ההלכה לעניין התנאים להגשת ראיות חדשות בשלב הערעור לפי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי קובעת כי:

"השיקולים שבהם על בית-המשפט הדן בערעור להתחשב בבואו לדון בשאלה אם יש להתיר קבלתן של ראיות נוספות הם, בעיקר, שלושה אלה: ראשית, אם היה באפשרותו של המבקש להשיג את הראיות הנוספות במהלך הדיון בערכאה הקודמת; שנית, האינטרס בדבר השמירה על עקרון סופיות הדיון; שלישית, טיבן של הראיות הנוספות והסיכוי שהגשתן תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת" (ע"פ 1742/91

פופר נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(5) 289, 296).

לאחר שבחנתי את התנאים הנזכרים לעיל, הגעתי למסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי לדחות את הבקשה להגשת ראיות נוספות. כפי שציין בית-המשפט המחוזי, מדובר בראיות אשר היו בידי המבקש בעת הדיון בבית-משפט השלום ואף נעשה בהם שימוש בעת ניהול המשפט. טענתו של בא-כוחו הנוכחי של המבקש, לפיה שגה בא-כוחו הקודם של המבקש בכך שלא הגיש את המסמכים לבית-משפט השלום דינה להדחות (ראו

ע"פ 7064/00

ד"ר יעקב לומקין נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

הנימוק המרכזי לדחיית הבקשה להגשת הראיות החדשות הוא כוחן הראייתי החלש והסבירות הנמוכה שראיות אלו יש בהן כדי לזכות את המבקש. לפי טענת בא-כוח המבקש, הראיות נועדו על-מנת להוכיח את טענתו בדבר הלחץ שהפעיל א' מ' על המתלוננת כדי שתגיש תלונה כנגד המבקש. בית-משפט השלום, התייחס בהכרעת-דינו לטענה זו וקבע כי: "עדותה של ה. הייתה רחוקה מלהיות שזורה בעלילת בדים שהונעה ע"י א.מ. או הוריה, בגין מחלוקת זו או אחרת עם הנאשם, ובוודאי שלא היה בדבריה משום רצון כלשהו ליישב מחלוקת זרה עם הנאשם באמצעות האשמות שווא". גם בית-המשפט המחוזי, לאחר שבחן את חומר הראיות, הגיע למסקנה, כי טענת המבקש בדבר העלילה לא הוכחה, וכי אין בה כדי לשמוט את הבסיס מתחת לגרסת המתלוננת.

טענתו של בא-כוח המבקש לגבי פרשנות המונח "ספק סביר", אף היא דינה להדחות. בא-כוח המבקש טוען, כי הערכאות הקודמות שגו בכך שקבעו, כי לא קיים ספק סביר לגבי הרשעתו של המבקש ובכך שמצאו "גרעין אמת" בעדותה של המתלוננת. למעשה, מבקש בא-כוח המבקש מבית-משפט זה להתערב בקביעות העובדתיות ובממצאי המהימנות שקבעו הערכאות הקודמות. כידוע, הלכה היא, כי בית-משפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית-משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 11/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234).

דברים אלו נכונים במיוחד, כאשר מדובר בהתרשמותה של הערכאה הדיונית מעדותה של קורבן עבירת מין. יפים לעניין זה דברי חברתי השופטת א' חיות בע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2) 419, 425-426, לפיהם:

"במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומתי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר, לעיתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן, מקבלים משקל חשוב עוד יותר".

המקרה שבפנינו אינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות של ערכאת הערעור בממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית. בית-משפט השלום קבע, כי עדותה של המתלוננת מהימנה בעיניו ומצא לה תימוכין גם בעדויות נוספות. גם בית-המשפט המחוזי לא מצא ממש בטענותיו של בא-כוח המבקש לעניין אי-ההתאמות בעדותה של המתלוננת וקבע, כי יש בה גרעין של אמת. הסבריה של המתלוננת לכך שכבשה את עדותה במשך שנים רבות ולכך שהכחישה בחקירתה במשטרה בשנת 1999 את המעשים שיוחסו למבקש נתקבלו על-ידי הערכאות הקודמות והם מקובלים גם עלי. בנסיבות אלו, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

על המבקש להתייצב בתחנת המשטרה של מגרש הרוסים בירושלים ביום 16.10.06 לא יאוחר מהשעה 10:00 לשם תחילת ריצוי עונשו.