רע"פ 4877/01 יצחק ברזאני נ. מדינת ישראל

לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 24.5.01, בע"פ 2080/01 (כבוד השופטים ר' אור, א"צ בן זמרה ומ' מזרחי), בו נתקבל ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים, מיום 5.2.01, בת.פ. 4787/99 (כב' השופטת ר' שלו-גרטל).

1.המבקש הואשם בעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג1973-. למבקש עומדות הרשעות קודמות בתחום זה. בגין הרשעות אלה הושת על המבקש מאסר על תנאי בן 12 חודשים. בית משפט השלום הרשיע את המבקש, על פי הודאתו, אך נמנע מלהטיל על המבקש עונש מאסר בפועל, והורה על שילובו במסגרת גמילה, לאחר שהתחשב בתסקירי שירות המבחן בעניינו של המבקש. תסקירים אלה המליצו על מסגרת שיקומית מחוץ למסגרת שירות בתי-הסוהר.

2.המשיבה הגישה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בו טענה כי יש להטיל על המבקש עונש מאסר בפועל. בית-המשפט המחוזי קיבל את הערעור. שלושת שופטי ההרכב היו בדעה כי יש להטיל על המבקש עונש של 12 חודשי מאסר בפועל בגין הרשעתו. בכך לא קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת שירות המבחן בעניינו של המבקש. הדעות נחלקו לגבי הפעלת עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו, ולגבי מידת החפיפה של הפעלת עונש המאסר על תנאי עם המאסר שהוטל עליו בבית-המשפט המחוזי. בסופו של חשבון הועמד עונשו על 15 חודשי מאסר בפועל. בנוסף, הטיל בית-המשפט המחוזי על המבקש 12 חודשי מאסר על תנאי שלא ייאסר אלא אם יעבור על פקודת הסמים המסוכנים, למעט עבירה של החזקת סם לצריכה עצמית, תוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסרו.

3.בבקשתו טוען המבקש כי על הפרק עומדת שאלה עקרונית וחשובה והיא, כלשונו, מתי יעדיף בית המשפט שיקום על פני ענישה. לטענתו החלטת בית משפט השלום היא המאזנת נכונה את השיקולים ואת האינטרסים העומדים על הפרק, ומייצגת מדיניות שיקום עדיפה יותר. ביום 21.6.01 ביקש בית-משפט זה (כב' המשנה לנשיא ש' לוין) את תגובת המשיבה, וזו הביעה את התנגדותה לבקשת רשות ערעור זו.

4.לאחר שעיינתי בפסקי הדין של בתי המשפט קמא, בבקשת רשות הערעור ובתגובת המשיבה לה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, כדי שבית משפט זה יעניק רשות ערעור בעניין מסוג העניינים שלפנינו, על המבקש להראות כי עניינו מעורר שאלה בעלת חשיבות עקרונית, שראוי כי בית-משפט זה ייתן עליה דעתו בנוסף לדעתן של ערכאות קמא. ראו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128. בעניינו של המבקש לא מתעוררת שאלה כללית ועקרונית של מדיניות ענישה כפי שמוצג על ידו. בית-המשפט המחוזי מצא לנכון לייחס חשיבות רבה יותר לעברו הפלילי של המבקש ואימץ את עמדת המשיבה לפיה השקלול הראוי של מכלול השיקולים מצדיק, בנסיבות העניין, עונש של מאסר בפועל. השאלה האם יש להעדיף שיקום מחוץ לכותלי הכלא על ענישה היא שאלה שניתנת להיענות באופן שונה במקרים שונים. בעניינו של המבקש לא נעשה דיון עקרוני כללי בשאלה זו, אלא פסק הדין של שתי הערכאות משקף שקלול של מסכת שיקולים המיוחדת למבקש. לאור זאת אין מקום שבית משפט זה יבחן את עניינו של המבקש בפעם השלישית. בנוסף על כך יש לציין כי אין בית-משפט זה נוהג לתת, בדרך כלל, רשות ערעור בערכאה שלישית בשאלות של חומרת העונש בלבד. ראו, למשל, רע"פ 48/00 מחמוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

5.גם בעובדה שבית-המשפט המחוזי פעל בניגוד להמלצת שירות המבחן אין כדי לשנות את התוצאה. שיקול הדעת בעניינים אלה מופקד בידי בית-המשפט. עליו להתחשב בהמלצת שירות המבחן אך ביכולתו לפסוק בניגוד לה. אין בעצם העובדה כי בית-המשפט בחר שלא לקבל את המלצת שירות המבחן כדי להצדיק קבלת בקשת רשות ערעור בבית-משפט זה.

6.לאור כל אלה הריני דוחה את בקשת המבקש לרשות ערעור. המבקש יתייצב למאסר ביום 23.7.01 בתחנת המשטרה במגרש הרוסים בירושלים, בשעה 08:00 .