רע"פ 5143/01 סולימאן אבו סייף נ. מדינת ישראל

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שטופמן) בע"פ 70612/01 מיום 12.6.01, בו דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כבוד השופטת ז' בוסתן) בת.פ. 3705/99 מיום 20.3.01.

1.המבקש הואשם בבית-משפט השלום ברמלה בקבלת רכב גנוב, עבירה לפי סעיף 413י' לחוק העונשין, התשל"ז1977-. הרקע לכתב האישום טמון בעובדה כי התברר שמשאית שנתפסה בחזקת המבקש הייתה משאית גנובה. במשפט בבית משפט השלום ברמלה (כבוד השופטת ז' בוסתן) הודה המבקש כי המשאית הגנובה אכן הייתה בחזקתו, אך טען כי רכש את המשאית מאחד, חאלד, שככל הנראה מתגורר בשכם, ללא שהיה מודע לכך כי היא גנובה כאשר הוא רכש אותה. בית משפט השלום לא נתן אימון בגרסתו, וקבע כי הראיות בתיק מצביעות על כך שהמבקש ידע כי הוא רוכש משאית גנובה. ביום 20.3.01 גזר בית משפט השלום את עונשו של המבקש לשישה עשר חודשי מאסר, מתוכם שמונה בפועל.

2.על פסק דינו של בית משפט השלום, הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שטופמן). בערעור תקף המבקש את פסק דינו של בית משפט השלום הן לעניין הכרעת הדין הן לעניין העונש. בית-המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש על שני חלקיו ביום 12.6.01.

3.על רקע זה, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור זו ביום 28.6.01. בבקשתו מעלה המבקש את הנימוקים שהעלה בבית-המשפט המחוזי כנגד פסק דינו של בית משפט השלום. המבקש חוזר וטוען כי הוא נפל קורבן לאותו חלאד, וכי לא ניתן היה, לאור המצב הביטחוני הכללי, להביא אותו לעדות בפני בית-המשפט. עוד טוען המבקש כי העונש שהוטל עליו הינו עונש חמור מידי, במיוחד לאור נסיבות אישיות קשות בו הוא מצוי, המצדיקות הקלה בעונשו.

4.לאחר שעיינתי בבקשת המבקש ובתגובת המשיבה לה נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. בית משפט השלום בחר שלא לאמץ את גרסת המבקש. המבקש לא ידע למסור פרטים על אותו חלאד. בין השאר לא ידע המבקש למסור פרטים אודות כתובתו של חאלד ומספר הטלפון שלו. בנוסף קבע בית-המשפט כי בתיאור העסקה עצמה, כפי שהובא על-ידי המבקש, קיימים פרטים רבים ההופכים את עסקת מכירת המשאית לעסקה חשודה ביותר. בית-המשפט גם הצביע על סתירות בגרסאות השונות שמסר המבקש במשטרה. בית-המשפט המחוזי מצא לנכון לדחות את ערעור המבקש על הכרעת הדין של בית-משפט השלום, ואימץ את הנמקתו לצורך כך. זאת עשה לאור מכלול הראיות שעמדו כנגד המבקש בתיק הפלילי. אין בית-משפט זה צריך לבחון את הנושא בפעם השלישית, ועל כן אין בנימוקים מסוג אלה שהעלה המבקש כדי להועיל לו. המבקש לא הצביע בבקשתו על שאלה בעלת חשיבות עקרונית, החורגת מגבולותיו של התיק הנדון. לאור זאת לא ביסס המבקש עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה כנדרש לפי בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128.

5.גם ביחס לחומרת העונש לא ביסס המבקש טענות המקימות את הצורך למתן רשות ערעור. בית-משפט השלום בחר להטיל על המבקש עונש מאסר בפועל, בין השאר, לאור הרשעות קודמות העומדות למבקש בגין החזקת נכס החשוד כגנוב וזיוף סימני זיהוי של רכב. בית-המשפט המחוזי קבע כי מידת החומרה של גזר הדין אינה מצדיקה, בנסיבות העניין, את התערבותו. גם כאן, אין מקום שבית-משפט זה יחזור ויבחן את מסכת השיקולים מחדש. ראוי לחזור ולציין כי אין בית משפט זה נוהג, כעניין שבשגרה, לתת רשות ערעור בערכאה שלישית בשאלות של חומרת העונש בלבד. ראו למשל רע"פ 4877/01 ברזאני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 48/00 מחמוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

6.לבסוף העלה המבקש בבקשתו את הטענה כי הוא מצוי במצוקה קשה היות ואחיו ואביו חוו אירועים שפגעו קשות בבריאותם, וכי הוא צריך לעזור להם אגב הליך הטיפול בהם. לנוכח טענה זו, ביקש המשנה לנשיא, כבוד השופט ש' לוין, בהחלטתו מיום 1.7.01 כי המבקש יפרט מתי אירעו אירועים אלה. מתגובת המבקש מתברר כי אחד האירועים התרחש עוד בזמן התנהלות ההליכים בבית המשפט המחוזי, ושם נמנע המבקש מלהעלות הטענה האמורה. ממילא מתברר מתסקיר המבחן שהוגש בעניינו של המבקש בבית משפט השלום כי למבקש משפחה גדולה היכולה לטפל בצורכי אביו ואחיו.

7.לאור כל אלה אני דוחה את בקשת רשות הערעור.

המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 1.8.01. על המבקש להתייצב בתאריך זה עד לשעה 10:00 במזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. הערבויות הקיימות ישמשו להבטחת התייצבותו של המבקש לריצוי המאסר. צו עיכוב היציאה מן הארץ אשר קיים, יישאר בעינו.