רע"פ 4892/98 שריף ואיל נ. מדינת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ד"ר ג' קלינג), שדחה את ערעורו של המבקש על חומרת העונש שנגזר עליו.

1.בית משפט השלום לתעבורה בפתח-תקווה (כב' השופט ש' נחשון) הרשיע את המבקש, לפי הודאתו, בעבירה של עקיפת רכב תוך חציית קו הפרדה רצוף - בניגוד להוראות תקנה 47 (ה) (5) לתקנות התעבורה, התשכ"א 1961- (להלן: "התקנות"). הגם שהתובע ביקש להשית על המבקש קנס, החליט בית המשפט להטיל על המבקש שלילת רשיון בפועל לתקופה של חמישה חודשים, שלילת רשיון על תנאי לתקופה של ששה חודשים - למשך שנתיים וקנס של 1,000 ש"ח. המבקש ערער על חומרת עונשו לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את הערעור בקבעו, כי אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בעונש שהושת על ידי ערכאה ראשונה וכי גם לגוף הדברים הולם העונש שהוטל את חומרת העבירה ואת סכנתה הפוטנציאלית.

2.בבקשה שבפני טוען המבקש, כי העונש שהושת עליו חורג מכל אמת מידה ואינו הולם את חומרת העבירה. לעניין זה מציין המבקש, כי איש לא נפגע כתוצאה מהעבירה שעבר, כי התקנות אינן מחייבות פסילה, וכי התובע עצמו הסתפק בדרישת קנס.

3.המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור במקרה זה. לטענתה, העונש שהושת על המבקש הושת כדין והוא אף עונש ראוי בהתחשב בחומרת העבירה, בהיותו של המבקש נהג משאית מקצועי ובהרשעותיו התעבורתיות הקודמות. עוד טוענת המשיבה, כי הבקשה אינה מגלה כל עילה לקיום ערעור שני בעניין שנדון והוכרע בשתי ערכאות.

4.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. הכלל הנקוט מלפנינו הוא, שזכות ערעור שני תינתן במשורה, שעה שבקשת רשות הערעור חורגת מגדרו של ההליך ומעוררת שאלות בעלות השלכה חוקתית, ציבורית או משפטית רחבה (וראו, לעניין זה: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 ). דברים אלה יפים מקל וחומר לגבי בקשת רשות ערעור שכל עניינה בחומרת העונש שהושת על המבקש (וראו: רע"פ 7498/97 ג'ואד עבד אלקאדר נ' מדינת ישראל , טרם פורסם). בבקשה שבפני לא נתקיים אותו ייחוד שיש בו כדי להצדיק דיון שלישי.

הבקשה נדחית.