רע"פ 4965/08 יוסף עאמר נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית המשפט השלום ברמלה בגין עבירת ניסיון הספקת סם, לפי סעיפים 13 ו -19(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג – 1973 בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 17.3.2006, בשעה 9:15 או בסמוך לכך, ניסה המבקש לספק סם לאסיר בבית הסוהר איילון. זאת אחר שבעת שהגיע המבקש לבקר את האסיר נמצא בחיפוש שנערך על גופו, כי הסתיר בתחתוניו מנת סם מסוכן מסוג הרואין, מחולקת לשלוש יחידות ועטופה בנייר טואלט, במשקל נטו אשר עמד על

14.1597 גרם . כל זאת במטרה לספק את הסם לאותו האסיר במהלך הביקור.

ביום 30.11.2006, הרשיע בית משפט השלום ברמלה (כבוד השופטת ז' בוסתן ), את המבקש בעבירה שיוחסה לו, אחר שהודה בעובדות כתב האישום במסגרת הסדר טיעון. לאור קיומה של חובת תסקיר בעניינו, נשלח המבקש לשירות המבחן לקבלת תסקיר מבחן בטרם גזירת דינו. במסגרת התסקיר המליץ שירות המבחן להשית על המבקש צו מבחן לשנה. זאת אחר שהתרשם כי המבקש מצוי בהליך שינוי חיובי בחייו והשתת מאסר בפועל יהא בה כדי לפגוע בהליך זה. המשיבה, לעומת זאת, עתרה שלא לאמץ את עמדת שירות המבחן, באשר לדידה האינטרס הציבורי מחייב הטלת עונש מאסר בפועל, הפעלת עונש המאסר על תנאי התלוי ועומד כנגד המבקש במצטבר, מאסר על תנאי, קנס ופסילה.

ביום 5.2.2008 גזר בית משפט השלום ברמלה על המבקש עונש מאסר בן 14 חודשים, מתוכם 7 חודשי מאסר בפועל והיתרה על תנאי, כשהתנאי הוא כי לא יעבור עבירה על פקודת הסמים המסוכנים מסוג פשע במשך 36 חודשים מיום שחרורו. עוד הופעל בעניינו של המבקש מאסר על תנאי בן 6 חודשים שהיה תלוי ועומד כנגדו באופן ש – 3 חודשים ירוצו במצטבר ושלושת החודשים הנותרים ירוצו בחופף. משכך, הועמד עונש המאסר בפועל שהושת על המבקש על 10 חודשי מאסר. לבסוף, הושת על המבקש מאסר על תנאי נוסף לתקופה בת 3 חודשים, כשהתנאי הוא כי לא יעבור

עבירה על פקודת הסמים המסוכנים מסוג עוון במשך 36 חודשים מיום מתן גזר הדין.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ג 1591-03-08).

ביום 20.5.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא ז' כספי – ס.נ. והשופטים מ' פינקלשטיין ו ב' ארנון ) את הערעור, בקבעו כי העונש שהושת על המבקש מתון ומאזן כראוי בין הנסיבות לקולא ולחומרה המתקיימות בעניינו של המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי טעה בית המשפט משלא נתן משקל לנסיבות לקולא המתקיימות בעניינו, לרבות העובדה כי שהה במעצר בית משך תקופה ארוכה, הודאתו המהירה שבעטיה נחסך זמן שיפוטי יקר והעובדה כי שיתף פעולה באופן מלא עם שירות המבחן שאף המליץ שלא למצות עימו את הדין לאור השינוי החיובי בו החל.

בד בבד עם בקשת רשות הערעור הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע העונש שהושת עליו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. המבקש הורשע, על בסיס הודאתו, בכך שניסה לספק סם מסוכן לאסיר. המדובר בעבירה חמורה, אליה מצטרפת העובדה כי אין זו לו הרשעתו הראשונה בעבירות סמים וכי ביצע את העבירה בזמן שהיה תלוי ועומד כנגדו מאסר על תנאי. עניינו של המבקש נשקל על ידי הערכאות הקודמות, כאשר עיון בפסקי הדין של הערכאות הקודמות מעלה כי לנגד עיניהן עמדו כלל השיקולים הרלוונטיים, לקולא ולחומרה. בנסיבות אלו, סבורני כי העונש שהוטל עליו הינו עונש הולם המתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים.

העובדה כי שירות המבחן המליץ על השתת צו מבחן על המבקש אין בה כדי לשנות ממסקנתי זו. כבר נפסק לא אחת כי תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד ומהווה אך אחד מבין כלל השיקולים העומדים בבסיס רציונל הענישה הפלילית, ביניהם על השופט היושב בדין לאזן בבואו לגזור את דינו של הנאשם (ראו ע"פ 405/06 מדינת ישראל נ' חלייחל (לא פורסם, 8.5.2006)).

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית, וממילא מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.