פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
4986/13
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
המבקשת:
הלפון תקשורת ויעוץ 2003 בע"מ
נ ג ד
המשיבה:
לשכת התביעות תחנת משטרת עכו
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בחיפה מתאריך 09.06.2013 ב-ע"פ 17077-10-12, שניתן על ידי כב'
השופט כ' סעב
בשם המבקשת:
עו"ד חוסאם מועד
החלטה
1.
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט כ' סעב ) ב-ע"פ 17077-10-12 מתאריך 09.06.2013, בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה בעכו (כב' השופט י' בכר ) ב-תת"ע 7587/06 מתאריך 10.09.2012.
להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשת רשות הערעור.
תמצית העובדות וההליכים הקודמים
2.
ראשיתם של דברים בכתב אישום, אשר הוגש כנגד המבקשת, בגדרו נטען כי מצלמה, אשר הוצבה בצומת אחיהוד, תיעדה רכב בבעלות החברה, כשהוא חוצה את הצומת ב-"אור אדום". נוכח הנטען, הואשמה החברה, כבעלת הרכב, בכך שעברה על הקבוע בתקנה 22 ל תקנות התעבורה, התשכ"א-1961 .
3.
בתאריך 15.09.2008 קבע בית המשפט הנכבד לתעבורה כי מי שנהג ברכב במועדים הרלבנטיים הוא מר אבו רחמון ג'רייס (שהיה באותה עת קבלן משנה של המבקשת), ובהתאם זיכה את המבקשת מהמיוחס לה בכתב האישום.
4.
נוכח זיכויה, הגישה המבקשת בקשה לפסוק לה פיצויים, מכוח הקבוע בסעיף 80 ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), הקובע כדלקמן:
80.
(א)
משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.
(ב)
שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים.
(ג)
החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים.
בתאריך 10.09.2012 החליט בית המשפט הנכבד לתעבורה, כי אף אחת משתי החלופות הקבועות בסעיף 80(א) ל חוק העונשין המצדיקות פיצויים
– איננה מתקיימת, בנסיבות העניין, וכי: "המשיבה ניהלה באופן ראוי את ההליך ולא מצאתי כי נפל פגם בהחלטה להמש[י]ך בהליכים נגד המבקש[ת]". לפיכך, דחה בית המשפט הנכבד לתעבורה את בקשת המבקשת.
1.
על החלטתו של בית משפט הנכבד לתעבורה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד, ובגדרו שבה וטענה כי נסיבות הגשת כתב האישום כנגדה מצדיקות קביעת פיצויים לטובתה, על פי הקבוע בסעיף 80 ל חוק העונשין .
בתאריך 09.06.2013 פסק בית המשפט המחוזי הנכבד, לאחר שסקר בהרחבה את ההלכה שנקבעה בבית משפט זה בנוגע לפיצויים לפי סעיף 80 ל חוק העונשין ואת מכלול הנתונים הקיים בתיק, כי עניינה של המבקשת איננו נכלל בשתי החלופות הקבועות בחוק, תוך שקבע כדלקמן:
"באיזון בין השיקולים השונים, שפורטו בגדרי סעיף 80 לחוק העונשין, נראה כי הכף נוטה למסקנה שלא לפסוק פיצוי במקרה דנן. מחד, פגיעתה של המערערת [המבקשת כאן – ח"מ ] מפתיחת ההליך הפלילי כנגדה, בעבירת התעבורה נשוא כתב האישום, נמצאת במדרג הנמוך ביותר של הפגיעות מעצם העמדתו של אדם לדין פלילי, ובענייננו העמדתה של החברה... מאידך, הטענה כי הטלת פיצוי במקרה דנן עלולה לפגוע באינטרס הציבורי, בשל הפגיעה העקיפה בתפקוד רשויות התביעה ובהתנהלותן של רשויות האכיפה בעתיד, אינה טענה בעלמא, בשים לב לאופיין הייחודי של עבירות התעבורה".
לפיכך, דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את ערעור המבקשת, והותיר על כנה את החלטתו של בית המשפט הנכבד לתעבורה.
מכאן הבקשה שבפני.
טענות המבקשת
2.
המבקשת טוענת, כי שגו בתי המשפט הנכבדים קמא, בכך שקבעו כי היא איננה זכאית לפיצויים מכוח סעיף 80 ל חוק העונשין . המבקשת סבורה, כי על בית משפט זה לקבוע הלכה לפיה: "תקום לנאשם חזקת פיצוי כספי מהמדינה למי שהואשם בביצוע עבירות פליליות וזוכה באופן מוחלט על סמך קביעות פוזיטיביות וכי בחיוב המדינה בפיצויים אין [ט]ומן בתוכו פגיעה ו/או חשש מפני הגשמתו [המיטבית] של [האינטרס] הציבורי באכיפת החוק ובהבאתם של עבריינים למשפט".
בהתאם, תובעת המבקשת פיצויים בסך כולל של 20,911 ש"ח, הכוללים, בין היתר: פיצוי בגין עוגמת נפש וכאב וסבל (לחברה!) בסך 5,000 ש"ח, פיצוי בגין פגיעה בשמה הטוב של המבקשת בסך של 5,000 ש"ח, פיצוי בגין "פגיעה בבטחונה האישי ובחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בכך שהמשיבה התרשלה ולא העמידה לדין עברייני תנועה שעלולים לקפח חיי אדם" בסך של 5,000 ש"ח, ועוד.
דיון והכרעה
3.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה
להידחות . להלן יפורטו בקצרה הנימוקים למסקנתי זו.
4.
הלכה ידועה היא כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" תנתן רק במקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007) (להלן: עניין אבו שנב )).
בגדרי הבקשה שבפני, וחרף הכסות המשפטית שניסתה המבקשת לשוות לטענותיה – אין כל טעם המצדיק מתן רשות ערעור על פי המבחנים שנקבעו ב הלכת חניון חיפה וב עניין אבו שנב הנ"ל. כל עניינה של הבקשה שבפני הוא ניסיון להשיג אחר האופן שבו יישמו בתי המשפט הנכבדים קמא, בהתאם לנסיבות הפרטניות של ההליך, את הוראות הדין וההלכה הפסוקה בנוגע לפסיקת פיצויים לפי סעיף 80 ל חוק העונשין – וביחס לסוגיות שכאלה לא ניתנת רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה.
5.
למעלה מן הצורך, אציין כי גם לגופם של דברים אינני סבור כי יש ממש בבקשה. עיון בהחלטתו של בית המשפט הנכבד לתעבורה, כמו גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, מעלה כי שניהם גם יחד נתנו דעתם למכלול הנסיבות, ומצאו, לאחר שסקרו בהרחבה את הדין בסוגיה, כי עניינה של המבקשת איננו בא באף אחת משתי החלופות הקבועות בסעיף 80(א) ל חוק העונשין לצורך קביעת פיצויים לטובתה. לא מצאתי כי הערכאות הנכבדות קמא שגו במסקנתן זו, אף שיתכן והיה מקום להעיר למשיבה כי יכולה היתה לקצר הליכים בתגובותיה לטענות המבקשת (לדיון נרחב בהיבטיו השונים של סעיף 80 ל חוק העונשין – ראו לאחרונה: ע"פ 5097/10 בוגנים נ' מדינת ישראל (15.01.2013) וההפניות הרבות שם; כן עיינו: ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 73 (2002); ע"פ 5923/07 שתיאווי נ' מדינת ישראל (06.04.2009)). בשולי הדברים אציין, כי גם ראשי הנזק השונים, שאותם פירטה המבקשת, וסכום הפיצויים לו היא עותרת – אינם נקיים מקשיים.
6.
סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית .
ניתנה
היום, ט"ו באלול התשע"ג (21.08.2013).
ש ו פ ט