רע"פ 5118/06 מחמד אבו גזר נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש נגד המבקש, מחמוד אבו ג'זר, נטען, כי בחודש פברואר 2003 הוא שהה בישראל שלא כדין, נהג ברכב ללא רישיון נהיגה תקף, ושעה שנדרש על ידי שוטרים להלוות אליהם, פתח במנוסה.

2.בית-משפט השלום ברמלה הרשיע את המבקש, על פי הודאתו, בעבירות של שהיה שלא כדין בישראל, נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח והכשלת שוטר, עבירות לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, סעיפים 10(א) לפקודת התעבורה ו-2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, וסעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בשלב הטיעונים לעונש, טען המבקש כי סייע לרשויות המדינה על ידי העברת מידע משטחי האזור, ומכאן נבעה טעותו לפיה סבר כי שהייתו בישראל, כדין היא. בעקבות כך, נגזר דינו של המבקש לשני חודשי מאסר בפועל, שמונה חודשי מאסר על תנאי, ופסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך שמונה חודשים.

3.המבקש מאן להשלים עם גזר-הדין, והביא את השגותיו בפני בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בכלל זה פירט המבקש את עתירתו לבית המשפט הגבוה לצדק שעניינה הגדרתו כסייען, את נסיבותיו האישיות ואת מצבם הקשה של ילדיו. בית-המשפט דחה את ערעורו של המבקש בקובעו כי העונש שהושת עליו, ראוי היא.

4.כעת עותר המבקש ליתן לו רשות לערער, והוא שב ומעלה טענות שהביא בפני ערכאות קמא. המבקש מוסיף ומציין את הסכנה הנשקפת לו אם ישוב לשטחי האזור נוכח עברו כסייען.

5.דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת במשורה, ובמקרים בהם עולה שאלה משפטית כללית, אשר השלכותיה חורגות מעניינו הקונקרטי של המבקש. אין זה המקרה שבפני. יתרה מכך, חומרת העונש כשלעצמה אינה מהווה עילה למתן רשות לערער, ואף שלכלל זה נקבעו חריגים, לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עליהם (רע"פ 10213/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646; רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת ישראל , לא פורסם).

הבקשה נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.