רע"פ 532/07 ד"ר ח'לוי אסקאפי נ. יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים

ביום 21.1.04 הוצא צו הריסה מנהלי (להלן: הצו) המתייחס לבניין בן קומה אחת שהוקם בשכונת בית-חנינא בירושלים. האדם שבנה את הבניין, ואסם אבו רמילה (להלן: אבו רמילה) הגיש בקשה לביטול הצו לבית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים. בית-המשפט עיכב את ביצועו של הצו עד למתן החלטה בבקשה בתנאי שלא תבוצע כל בנייה נוספת בנכס. ביום 6.6.04 הורה בית-המשפט (כבוד השופטת מ' בן-עטר) על ביטול עיכוב ביצוע הצו ועל ביצועו תוך 30 ימים וזאת לאחר שנוכח לדעת, כי בניית המבנה נמשכה וכי עד ליום הדיון הוקם במקום מבנה בן חמש קומות.

אבו רמילה הגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי על ההחלטה לבטל את עיכוב הביצוע וביום 20.6.04 דחה בית-המשפט את הערעור (ע"פ 8471/04). בקשת רשות הערעור שהגיש אבו רמילה לבית-המשפט העליון נדחתה אף היא (רע"פ 6363/04). המבקשים, שהינם בעלי שתי דירות בקומה החמישית של הבניין, ביקשו להצטרף להליך שניהל אבו רמילה לביטול הצו ואף צרפו תצהיר לבקשתם בו הצהירו כי רכשו שתי דירות בבניין מאבו רמילה וכי הם עלולים להיפגע מביצוע הצו. בא-כוחם דאז של המבקשים (וכן של בעלי דירות נוספים בבניין) הגיש בקשות לדחיית ביצועו של הצו והביצוע נדחה, בהסכמת הצדדים, עד לשנת 2006. ביום 9.7.06 התקיים דיון בבית-המשפט לעניינים מקומיים בו הודיעו באי-כוחם של הצדדים, כי הגיעו להסכם לפיו יהרסו המבקשים את הקומה החמישית בעצמם עד ליום 20.11.06. בית-המשפט נתן להסכמה זו תוקף של החלטה. כן יש לציין, כי המבקשים לא היו נוכחים בדיון על-אף הודעתו של בא-כוחם דאז לפיה ביקש מהם להתייצב.

ביום 16.11.06 הגישו המבקשים לבית-המשפט לעניינים מקומיים בקשה לביטול החלטתו מיום 9.7.06 ולעיכוב ביצועה. בבקשה זו טענו המבקשים, בין היתר, כי לא היו מודעים לקיום ההליכים בתיק ולהחלטה שמחייבת אותם להרוס את שתי הדירות וכן כי לא שכרו את שירותיהם של עורכי הדין שלכאורה ייצגו אותם באותם הליכים. ביום 20.11.06 דחה בית-המשפט לעניינים מנהליים את בקשתם בקובעו, כי אין זה סביר שלא ידעו על ניהול ההליכים שניהלו כל בעלי הדירות במשך כשנתיים. בנוסף, קבע בית-המשפט, כי אף אם ההליך התנהל שלא בידיעתם, אין מקום לבטל את הצו היות והוא עמד בביקורת שיפוטית של שלוש ערכאות וכן היות ואין מדובר במצב שבו קיים היתר בנייה מצוי בהישג יד אשר יצדיק את דחיית ביצוע הצו. המבקשים ערערו על החלטה זו בפני בית-המשפט המחוזי (ע"פ 30714/06). ביום הדיון, הודיעו באי-כוח הצדדים כי הגיעו להסכמה, לפיה החיוב האישי שהוטל על המבקשים להרוס את הקומה החמישית יבוטל וכי מניין שלושים הימים לביצוע הצו יחל ביום 10.1.07 וזאת בשל החג ולצרכי התארגנות בלבד. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק-דין ביום 11.12.06.

ביום 8.1.07 הגישו המבקשים בקשה לבית-משפט לעניינים מנהליים להארכת מועד להגשת בקשה לביטול הצו ובה טענו, בין היתר, כי קיים סיכוי להכשיר את הבנייה בעתיד. באותו היום החליט בית-המשפט לדחות את בקשתם. המבקשים לא ערערו על החלטה זו אלא הגישו בקשה לבית-המשפט המחוזי בה הם מבקשים לערער על החלטתו של בית-המשפט לעניינים למנהליים מיום 6.6.04 בה נדחתה הבקשה לביטול הצו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט י' נועם) דחה את הבקשה הן מן הטעם הדיוני של מעשה בית-דין והן לגופו של עניין. בנוגע לטעם הדיוני, קבע בית-המשפט, כי לאחר שהסכימו המבקשים ביום 11.12.06 לכך שהצו יבוצע החל מיום 10.1.07 הם מנועים מלעתור לעיכוב ביצוע הצו לצורך פתיחת הדיון בבקשה לביטול החלטות שנתנו בשנת 2004. לגופו של עניין קבע בית-המשפט המחוזי, כי המבקשים לא ספקו הסבר לכך שלא הגישו את הבקשה במועד, או למצער בחודש נובמבר 2006, אז נודע להם, לטענתם, לראשונה על קיום הצו וכן כי לא הצביעו על פגם שנפל בצו או בהחלטת בית-המשפט מיום 6.6.04. בנוסף, דחה בית-המשפט את טענתם של המבקשים, לפיה הסיכויים להכשרת הקומה החמישית בבניין הינם טובים, בקובעו, כי תכנית בניין העיר המכשירה את הקומה טרם עמדה בתנאי הסף הנדרשים על-ידי הרשויות ולכן היתר הבניה אינו נמצא בהישג יד ואינו מצדיק את עיכוב ביצוע הצו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי אשר במסגרתה טוענים המבקשים, בין היתר, כי היות והם נפגעים מהוצאת צו ההריסה, הם זכאים להגיש ערעור על ההחלטה שלא לבטל או לעכב את הצו גם אם לא היו צד בהליך הקודם וזאת לאור סעיף 250 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965. המבקשים חוזרים על הטענה אשר העלו בפני הערכאות הקודמות, לפיה הם לא ידעו על צו ההריסה ועל ההליכים המשפטיים שהתנהלו בשמם. לגופו של עניין טוענים המבקשים, כי קיים סיכוי להכשרת הבניה וכי ביצוע הצו ישאיר אותם ללא קורת גג.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת מבלי לבקש את תגובת המשיב.

עניינם של המבקשים נדון מספר פעמים בערכאות שונות אשר בחנו את הטענות המועלות בבקשה זו ודחו אותן. המבקשים נתנו את הסכמתם לביצוע הצו ביום 9.7.06 ואף הגיעו להסכמה עם המשיב ביום 11.12.06 לפיה ביצוע הצו יעוכב לצרכי התארגנות. טענתם של המבקשים, לפיה ההסכם מיום 9.7.06 נחתם שלא בידיעתם נדחתה על-ידי הערכאות הקודמות ולא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו. בנוסף, המבקשים הגישו בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול הצו, ומשנדחתה בקשתם, לא הגישו ערעור על ההחלטה אלא בחרו לנסות ולמנוע את ביצוע הצו בדרך אחרת, והיא לערער כנגד ההחלטה הראשונית מיום 6.6.04 שלא לבטלו. בנסיבות אלו דינה של בקשה זו להדחות מחמת מעשה בית-דין. מעבר לנדרש אציין, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להדחות היות וכפי שקבע בית-המשפט המחוזי, המבקשים לא הצביעו על פגם שנפל בהחלטה מיום 6.6.04. לאור כל זאת, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערבות בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. בנסיבות אלו מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.