רע"פ 6363/04 ויסאם אבו רמילה נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים י' הכט, מ' רביד וא' אפעל-גבאי ) מיום 20.6.04 אשר דחה את ערעורו של המבקש על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (השופט מ' בן עטר ) מיום 6.6.04.

ביום 21.1.04 נחתם צו הריסה מינהלי המורה על הריסת המבנה נשוא הבקשה, אשר נבנה בשכונת בית חנינה ואשר היה במועד חתימת הצו בן קומה אחת שהשתרעה על שטח של 240 מ"ר. במועד זה טרם נוצקה תקרת המבנה, אולם ביום 1.2.04, עם הדבקת הצו על קיר הבניין, כבר נוצקה תקרת קומת הקרקע והחלו נבנים קירות הקומה הראשונה. ביום 2.2.04 פנה המבקש לבית המשפט לעניינים מקומיים בבקשה כי יעוכב צו ההריסה המנהלי. בית המשפט נעתר לבקשה אך קבע כי ביצוע צו ההריסה יעוכב "בכפוף לכך כי לא תבוצע בנייה נוספת ולא תאוכלסנה דירות שטרם אוכלסו".

ביקור שערך מפקח בניה במבנה נשוא בקשת רשות הערעור העלה כי הבניה נמשכה וכי נכון לאותו מועד, ה- 22.4.04, עמד על תילו בניין בן חמש קומות. בעקבות ביקור זה הגיש המשיב לבית המשפט לעניינים מקומיים בקשה לביטול עיכוב ביצוע הצו. בהחלטתו, קבע בית המשפט כי בהמשיכו בבניה, חרף צו ההריסה ולאחר שפנה לבית המשפט לקבלת סעד כנגד הצו, נהג המבקש שלא בתום לב תוך ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. עוד קבע בית המשפט כי הפרת התנאי המפורש לפיו לא תעשה כל עבודת בנייה או אכלוס במבנה, גוררת אחריה בהכרח ביטול עיכוב ביצוע צו ההריסה. בין יתר טענותיו של המבקש בפני בית המשפט לעניינים מקומיים טען כי המשך הבנייה לא בוצע על ידו, אלא על-ידי אחרים, אשר הנם בעלים יחד עמו בקרקע וכי רק הקומה הראשונה שייכת לו. בית המשפט דחה טענה זו בקבעו כי גרסה זו של המבקש עומדת בסתירה לגרסה שמסר בתצהיר התומך בבקשה לביטול צו ההריסה. לאחר כל אלה ביטל בית המשפט לעניינים מקומיים את עיכוב ביצוע צו ההריסה וקבע כי המבנה ייהרס בתוך 30 ימים מיום 8.6.04.

ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 20.6.04. בית המשפט קבע כי המבקש נהג שלא בתום לב בנצלו את עיכוב ביצוע צו ההריסה אשר ניתן לבקשתו, והמשיך ביצירת עובדות חדשות בשטח. כן ציין בית המשפט כי הטענה בדבר קיומם של שותפים נוספים במקרקעין לא הוכחה, ומכל מקום אין בכך כדי למנוע את ביצוע צו ההריסה שכן כל השותפים במקרקעין אחראים לבניה, כאמור בסעיף 208(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. בית המשפט קבע את תחילת מניין 30 הימים לביצוע צו ההריסה ליום 21.6.04. מכאן בקשת רשות הערעור.

בבקשה שבפניי חזר בא-כוח המבקש על שטען כבר בשתי הערכאות שדנו בעניינו. בין היתר טען כי דלות אמצעיו של מרשו לא אפשרו לו להורות לשותפיו לעסקת הקומבינציה להפסיק את הבניה שנעשתה מכוח הסכם עליו חתמו כשנה קודם לכן. כן טען בא-כוח המבקש כי תכלית צו ההריסה המנהלי – הפסקת בניה בלתי חוקית בעודה באיבה – איננה קיימת עוד נוכח הקמתו של בניין בן חמש קומות המאוכלס בחלקו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, שכן אין היא מגלה כל שאלה ציבורית או משפטית חשובה החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת ואשר יש בה להצדיק בחינת הנושא על-ידי ערכאת ערעור נוספת. הטענות אותן מעלה בא-כוח המבקש עמדו בפני בית המשפט לעניינים מקומיים כמו גם בפני בית המשפט המחוזי. שתי הערכאות נתנו דעתן לסוגית אפשרות קיומם של שותפים בקרקע והגיעו למסקנה כי בהנחה שאלו קיימים – וטענה זו לא הוכחה – אחראים הם במשותף לקיום התנאי בצו עיכוב הביצוע. המבקש לא יוכל אף להיבנות מחלוף הזמן ממועד הוצאת צו ההריסה, לאחר שרמס ברגל גסה את התנאי המפורש שקבע בית המשפט לעניינים מקומיים בהחלטתו לעכב את ביצוע צו ההריסה. משהמשיך המבקש לבנות את המבנה, עד שנישא הוא לגובה של חמש קומות, התעלם מהתנאי שנלווה לעיכוב ביצוע צו ההריסה ולפיכך רשאי היה בית המשפט לעניינים מקומיים להחזיר לתוקפו את צו ההריסה. בנסיבות אלה ונוכח הפגם הנובע מהתנהגותו והתנהלותו של המבקש, לא יישמע בטענתו כאילו סוכלה התכלית שבבסיס הצו המינהלי נוכח חלוף הזמן, או טענתו כי הבנין הוא בגדר עובדה מוגמרת.

אשר על כן, דין בקשת רשות הערעור להידחות.