רע"פ 5394/11 אביהו טובי נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' כהן) מיום 22.6.2011 בתיק עפ"ת 482-05-11 ובתיק עפ"ת 8436-05-11, בו התקבל ערעור המשיבה ונדחה ערעור המבקש על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (השופטת קסלסי) מיום 24.3.2011 בתיק פ"ל 11802-08-10.

ב.

המבקש (יליד 1939) הורשע לפי הודאתו בעבירה של נהיגה בזמן פסילה. במסגרת השיקולים לחומרה נשקלו עברו התעבורתי הכבד מאוד (174 הרשעות קודמות), לרבות בעבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה בתוקף (שש הרשעות שהאחרונה משנת 2008); חומרת העבירה המבטאת "זלזול וביזוי של פסק דינו של בית המשפט [בו הושתה הפסילה - א"ר]"; והסכנה הנובעת מנהיגה ללא כיסוי ביטוחי מתאים (רע"פ 665/11 אבו עמאר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מנגד נדרש בית המשפט לגילו המתקדם של המבקש, ולטענה ("אם כי לא הוצג בפני כל מסמך בעניינים אלו") כי המבקש הפסיק לעבוד ומטפל באשתו הנכה. בנסיבות הושתו על המבקש 14 ימי מאסר בפועל, שלושה חודשי מאסר על תנאי, שלושה חודשי פסילה בפועל וכן שלושה חודשי פסילה על תנאי.

ג.

כלפי גזר דין זה הגישו שני הצדדים ערעורים לבית המשפט המחוזי. ביום 22.6.2011 דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקש, קיבל את ערעור המשיבה, והעמיד את תקופת הפסילה בפועל על 24 חודש. בכל הנוגע לתקופת המאסר בפועל נאמר, כי בית המשפט "איזן כראוי בין האינטרס הציבורי לנסיבותיו האישיות של המערער". לגבי תקופת הפסילה נאמר:

"לא ברור לי, מדוע הסתפק בית המשפט קמא בפסילת רישיון לתקופה כה קצרה וזאת במיוחד על רקע הרשעותיו הרבות ביותר של המשיב [המבקש - א"ר]. הואיל ואין דרכה של ערכאת ערעור למצות את הדין... אני מקבל את ערעור המדינה באופן חלקי...".

ד.

כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית, ובליבה הטענה כי בית המשפט המחוזי לא נימק כראוי את פסק דינו, וכי בנסיבות פגם זה צריך להביא לביטול פסק הדין. בפרט, כך נטען, שעה שבית המשפט המחוזי עצמו קבע, כי בית המשפט לתעבורה איזן כראוי בין האינטרסים השונים. עוד נטען, כי הענישה שהושתה - וכאן ככל הנראה מדובר גם בענישה המקורית בבית המשפט לתעבורה - חמורה בנסיבות; ואינה מביאה לידי ביטוי את נסיבותיו האישיות של המבקש (הפעם צורפו גם מסמכים לגבי מצבה הרפואי של אשתו, שאכן אינו טוב למרבה הצער).

ה.

לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת רק במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128; רע"פ 6481/95 ימין נגד מדינת ישראל (לא פורסם)). המקרה שלפנינו - שעניינו יישום חובת ההנמקה, ורמת הענישה, במקרה קונקרטי - אינו בא בגדרים אלה (רע"פ 1516/90 יקב הגליל בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). יתר על כן, אף אם פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו ארוך (כמעט שני עמודים), בשורות שהובאו מעלה (מעבר לסקירה הכללית המובאת בפסק הדין) מפורטים בתמצית השיקולים שהביאו להארכת תקופת הפסילה (והשיקול המרכזי לחומרה הוא, כאמור שם, ריבוי ההרשעות הקודמות).

ו.

בכל הנוגע לחומרת העונש אזכיר, כי "חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני, למעט מקרים חריגים" (רע"פ 5877/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - השופט לוי) - אשר המקרה שלפנינו אינו בא בגדרם. זאת ועוד, בעיני קשה להלום את הטענה, כי עונש של 14 ימי מאסר ובצדו 24 חודשי פסילה בפועל הוא עונש קשה, בהתחשב בעברו התעבורתי הכבד מאוד של המבקש; ובין היתר בהתחשב בעובדה שנתפס נוהג אחד עשר יום

בלבד לאחר שהפקיד את רשיונו בעקבות פסילה בתיק קודם. מבלי לזלזל במידת הפגיעה שיש אפילו ביום אחד של מאסר, גם לאחר החמרת העונש בבית המשפט המחוזי, ניתן לומר כי מדובר בענישה סמלית וקשה להלום כי בנסיבות היא חמורה מדי.

ז.

סוף דבר אין בידי להיעתר לבקשה, וממילא גם לא לבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה בצדה. המבקש יתייצב לריצוי עונשו במקום ובמועד שנקבעו.