רע"פ 5877/10 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בית משפט השלום לנוער בחיפה הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירה של מעשה מגונה בגופה של קטינה, שישבה לתומה על ספסל בגן ציבורי שליד ביתה. בעקבות כך נדון המבקש לשישה חודשי מאסר לנשיאה על דרך של עבודות שירות, שתי תקופות של מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 5,000 ש"ח. ערעור שהגישה המשיבה על קולת העונש התקבל, ורכיב המאסר בפועל הועמד על תשעה חודשים.

2.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לאור הפער הענישה בין ערכאות קמא, היות העונש חורג מרמת הענישה הנוהגת, נסיבותיו האישיות והמלצת שירות המבחן, היותו קטין בעת ביצוע העבירה, אי-שימוש באלימות בשעת מעשה והעדר עבר פלילי.

3.

אין בידי להיעתר לבקשה. ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני, למעט מקרים חריגים (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646, 650 (2003); רע"פ 5469/08 נחמני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.6.08)). לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עם אלה. יתרה מכך, אין ממש בטענה לפיה בית המשפט המחוזי התעלם משיקולים כבדי משקל, שהרי הוא נתן את דעתו להמלצת שירות המבחן ולנסיבותיו האישיות של המבקש. אולם, מנגד ניצבה חומרתה המופלגת של התנהגותו – תקיפתה של קטינה והנזק שנגרם לה, אי קבלת אחריות מלאה למעשים, והצורך בהרתעת הרבים במטרה להגן על קורבנות פוטנציאלים. נוכח כל אלה לא גיליתי בעונש חומרה כלשהי, וגם מן הטעם הזה אין מקום או עילה לקיומו של ערעור שני.

אי-לכך, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.