רע"פ 5633/06 אדם ארביב נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (תד 10176/06) בגין עבירה של סטייה שלא בבטחה, לפי תקנה 41 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) וכן בגין עבירה של נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה).

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 24.11.05 איבד המבקש את השליטה על רכבו, ללא סיבה סבירה, סטה שמאלה, עלה על מדרכה והתנגש בעץ שעל המדרכה. כתוצאה מהתאונה נחבל המבקש.

בתאריך 24.1.06 הרשיע בית-המשפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת נ' פראג לבוא) את המבקש - על-פי הודאתו - בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו קנס בסך 1,200 ש"ח; פסילה בפועל בת 12 חודשים, ממנה תנוכה תקופת הפסילה המנהלית; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה בת שלושה חודשים על-תנאי, לתקופה של 3 שנים.

על גזר-דינו של בית-המשפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו וטען, בין היתר, כי אינו אשם בתאונה ולא התכוון להודות בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) דחה את הערעור בקובעו, כי לא נמצא נימוק ולו גם אחד, שבגינו יש לבטל את הודיית המבקש ולהחזיר את התיק לבית-משפט השלום לתעבורה. בית-המשפט המחוזי קבע, כי משהודה המבקש בבית-משפט השלום לתעבורה ידע לבטח את נסיבות התאונה. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי העונש שהושת על המבקש אינו חמור כלל בנסיבות התאונה וכן בנסיבות ותק-הנהיגה וגילו של המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש, כי אין די ראיות לביסוס האשמה מלבד הודאתו של המבקש. לטענת בא-כוחו של המבקש עניינו של המבקש נפגע כתוצאה מכך, כי לא היה מיוצג בבית-משפט השלום לתעבורה.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי שאלת דיות הראיות איננה רלוואנטית לתיק זה, משום שהמבקש הודה הן בחקירתו במשטרה והן בבית-משפט השלום לתעבורה במיוחס לו ומכיוון שכך, התייתר העיסוק בדיות ראיות התביעה. כמו כן, טען בא-כוח המשיבה, כי יש לשים-לב לכך, כי אכן המבקש לא יוצג בבית-משפט השלום לתעבורה, אך המבקש, אינו טוען, כי בשל כך, פעל שלא מרצונו החופשי, או כי לא הבין את משמעות הודאתו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת הלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ).

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. באשר לעניין ההודיה, הלכה היא, כי "לבית-המשפט נתון שיקול-הדעת - על-פי הסמכות המסורה לו בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי - להתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו מנימוקים מיוחדים. היתר כאמור יינתן בנסיבות חריגות, בהתקיים פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של הנאשם את משמעות הודייתו, או אם ההודיה הושגה שלא כדין באופן המצדיק פסילתה" (ראו: ע"פ 1958/98 - פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז (1) 577.). בענייננו, המבקש הצהיר מפורשות, לאחר הקראת כתב האישום, כדלקמן: "אני מודע לחומרת המעשה שלי ואני חושב ש-60 ימים הספיקו לי.. אני לא אמדתי את הפנייה שמאלה ועליתי על המדרכה ונתקלתי בעץ". בבקשת רשות הערעור לא צוין כל נימוק מדוע ייתן בית-משפט זה רשות ערעור, מקום בו אין כל ספק, כי ההודיה נעשתה מרצונו החופשי של המבקש, בהבינו היטב את משמעות הודאתו.

המבקש הוא אדם צעיר ונהג אשר נמצא רק בראשית דרכו. מתיאור פרטי התאונה, עולה, כי הוא אכן נהג בקלות ראש ולא במיומנות הנדרשת ממנו. הנני מצטרף לקריאתו של בית-המשפט המחוזי להחמיר בענישה, במיוחד עם נהגים צעירים וזאת כדי לסייע לכך, כי התופעה של נהיגה חסרת-רסן, בניגוד לכללים, תיבלם. קריאה זו הינה למען ביטחונם של הנהגים הצעירים בעצמם ולמען ביטחונם של אלה, אשר יכולים להיפגע מנהיגה שכזו. בנפשנו הדבר.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.