רע"פ 5704/09 מני כהן נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (ת 33084/07) בגין עבירה של נהיגה ברכב שאין עליו רישיון רכב תקף, לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה, [נוסח חדש], התשכ"א-1961; ועבירה של נהיגה ברכב שנמסרה עליו הודעת אי שימוש, לפי תקנה 308(ד) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

כפי שעולה מפרוטוקול הדיון שנערך בבית המשפט לתעבורה (כבוד השופט ע' נהרי )

ביום 13.1.2009, המבקש דחף טרקטורון – שהינו כלי רכב מנועי – בכוח גופו במעלה עליה, ולאחר מכן נסע עליו במורד ירידה ובעלייה חזרה. זאת בזמן שלרכב נמסרה הודעת אי שימוש, ורישיון הרכב פג ביום 14.2.2000. במעמד זה הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום, וזאת על סמך הודאתו.

באותו היום גזר בית המשפט לתעבורה על המבקש שלושה חודשי פסילת רישיון נהיגה בפועל; ארבעה חודשי פסילת רישיון נהיגה על תנאי, למשך תקופה של שלוש שנים; וקנס בסך 1,400 ש"ח או 14 ימי מאסר תמורתו. בית המשפט לתעבורה ציין כי נתן דעתו לכך שהמבקש הינו אב לארבעה ומתפרנס למחייתו מנהיגה. כן הדגיש כי לביצוע עבירה של נהיגה ברכב שנמסרה עליו הודעת אי שימוש, נקבעה תקופת פסילה מינימאלית של שלושה חודשים, ואילו כאן בא לקראת המבקש ולא הוסיף לתקופת פסילת רישיונו על אף שהורשע בעבירה נוספת. בנוסף, בית המשפט לתעבורה התחשב לחומרא בעברו התעבורתי העשיר, הכולל 32 הרשעות בעבירות תנועה, ובכלל זה אחריות לגרימת תאונת דרכים בשנת 1998.

המבקש ערער על גזר דינו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 7095/09). ביום 7.5.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' אמסטרדם ) את הערעור. בפסק דינו ציין בית המשפט המחוזי כי שקל להקל בעונשו של המבקש כך שיוכל לנהוג לשם פרנסתו בשעות היום בלבד, אלא שהלה ציין כי עבודתו דורשת כי ינהג גם בשעות הלילה. לאור העובדה כי הגבלת פסילת רישיונו לשעות הלילה לא תמנע פגיעה בפרנסתו, בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום להקל בעונשו, כיוון שהתרת נהיגתו בחשיכה תסכן באופן בלתי מידתי את הציבור.

ביום 31.5.2009 הגיש המבקש "בקשה להבהרת פסק דין" לבית המשפט המחוזי, בה התחייב שלא לנהוג בשעות הלילה, אם תותר נהיגתו בשעות היום. בו ביום דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בקובעו כי סיים את תפקידו, ואין בסמכותו בשלב זה לשנות את תוצאות פסק דינו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי אשר בגדרה טוען המבקש כי יש להקל בעונשו ולסווג את פסילת רישיונו כך שיוכל לנהוג בשעות היום, תוצאה שהייתה מקובלת מלכתחילה על בית המשפט המחוזי. זאת, במיוחד על רקע נסיבותיו האישיות של המבקש, ונסיבות ביצוע העבירות בהן הורשע, קרי שמדובר היה בטרקטורון שאינו בבעלותו ושכלל לא היה בו מנוע, אם כי אין חולק שדי בכך שדחף את הטרקטורון לשם הרשעתו.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות. היפכא מסתברא, בית המשפט המחוזי היה נכון לבוא לקראת המבקש במהלך ערעורו, וזאת על אף קיומה של תקופת פסילת רישיון מינימאלית הקבועה בחוק, אשר יש לסטות ממנה במשורה (ראו רע"פ 530/09 אסייג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.2.2009)) אך הלה ציין כי אין די בכך, ומשכך לא ניצל את ההזדמנות אשר ניתנה לו להקל במעט בעונשו, וכעת אין מקום להתערב בגזר דינו.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.