פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
530/09
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקשת:
אורית אסייג
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בירושלים מיום 17.12.08 בע"פ 2351/08 שניתן על ידי כבוד
השופטים: צ' סגל
– סג"נ, מ' דרורי
וי' נועם
בשם המבקשת:
עו"ד דרור שוסהיים
החלטה
המבקשת הועמדה לדין בבית המשפט לתעבורה בירושלים (ת"ד 2528/07) בגין עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וסעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961; עבירה של אי מתן זכות קדימה בצומת, לפי תקנה 64(א)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ); ועבירה של גרימת נזק לאדם ולרכוש, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה.
על פי המתואר בכתב האישום, ביום 31.3.2007 בשעה 21:30 לערך, נהגה המבקשת ברכבה בכביש מספר 60 לכיוון הישוב אפרת, כאשר לצדה ישב בעלה אלברטו אסייג ז"ל (להלן: המנוח ). בהגיעה לצומת הכניסה לאפרת פנתה המבקשת שמאלה בנסיעה רצופה, מבלי שעצרה ונתנה זכות קדימה לרכב מסוג "סקודה" שנסע בכיוון הנסיעה הנגדי והתקרב לצומת. בשלב זה התנגש רכב "הסקודה" בדופן ימין של רכבה של המבקשת. כתוצאה מכך נהרג המנוח, המבקשת ונהג "הסקודה" נפצעו, ושני הרכבים המעורבים ניזוקו.
ביום 10.3.2008 הרשיע בית המשפט לתעבורה (כבוד השופט א' טננבוים ) את המבקשת בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום, וזאת על סמך הודאתה. ביום 24.3.2008 גזר בית המשפט לתעבורה על המבקשת פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון למשך 15 שנים. במסגרת שיקוליו ציין בית המשפט כי ראה לנכון לא להשית על המבקשת את תקופת המאסר המינימאלית הקבועה בחוק של שישה חודשים באופן חריג, וזאת על רקע אובדנה המצער. עוד מצא בית המשפט כי עקב היות המבקשת רופאה התורמת לקהילתה בדרך קבע, אין טעם בעונש של עבודות למען הציבור אשר יבואו על חשבון תרומתה המסורה לקהילה.
המבקשת ערערה על גזר דינה לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 2351/08). ביום 17.12.2008 דחה בית המשפט (כבוד סגן הנשיא צ' סגל והשופטים מ' דרורי ו- י' נועם ) את ערעורה של המבקשת. בית המשפט קבע שאין מקום להתערב בתקופת פסילת הרישיון הממושכת אשר נגזרה על המבקשת, לאור התוצאות הקשות שגרמה נהיגתה הרשלנית ולאור העובדה כי לא נגזרו עליה עונשים נוספים.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה טוענת המבקשת כי תקופת הפסילה אשר נגזרה עליה חורגת מרף הענישה המקובל בעבירות בהן הורשעה. לדידה, תקופת פסילת הרישיון צריכה להבחן במנותק מהעובדה כי לא נגזרו עליה עונשים אחרים בגין הרשעתה. לבסוף מוסיפה המבקשת כי היה על בית המשפט קמא לתת משקל יתר לסבלה, לאחר ששכלה את בעלה ונפצעה בעצמה בתאונה.
לאחר שעיינתי בבקשה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה.
עניינה של המבקשת כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקשת, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.
יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצעה המבקשת, במיוחד לאור חסרונם של רכיבי ענישה אחרים, מעבר לפסילת הרישיון. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.
מעבר לנדרש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. גזר דינו של בית משפט השלום שקלל בצורה מנומקת ומוסדרת את השיקולים הרלוונטיים לגזירת עונשה של המבקשת, ואף בא לקראתה כאשר החליט לא להשית עליה עונש מאסר בפועל בכלל, כאשר סטייה מתקופת המאסר המינימאלית הקבועה בחוק ראוי לה שתיעשה במשורה. כמו כן, אינני מוצא פגם בשיקול דעתו של בית משפט השלום שאושר על ידי בית המשפט המחוזי, אשר מצא כי על אף אובדנה האישי המצער של המבקשת, אין בכך בכדי לאיין את הצורך להשית עליה עונש של פסילת רישיון נהיגה.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, ז' בשבט
התשס"ט (1.2.2009).
ש ו פ ט