רע"פ 5717/08 רוברט ראש-גדוליאן נ. מדינת ישראל - משטרת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית המשפט לתעבורה בירושלים (ת"ד 3038/04) בגין עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ).

על פי המתואר בכתב האישום, בתאריך 25.6.2004 בסמוך לשעה 21:40 נהג המבקש ברכבו בכביש המוליך מגבעת זאב לכיוון רמות, כשהוא שיכור. בדמו של המבקש נמצא אלכוהול בריכוז של 122 מ"ג לכל 100 מ"ל.

מהראיות שהיו בפני בית המשפט עולה כי בערב האירוע הגיע המבקש למחסום רמות (להלן: המחסום ), שם נבדק רכבו על ידי שוטרי משמר הגבול. המבקש הוריד במחסום שני נוסעים מרכבו אשר לקחו עמם בקבוקי אלכוהול מלאים למחצה. לאחר שהתעורר חששם של שוטרי משמר הגבול בדבר כשירותו של המבקש לנהוג, הזעיקו ניידת משטרה אך זו השאירה את הטיפול לשוטרי משמר הגבול. המבקש נרדם ברכבו בעת שחנה במחסום לזמן מה. כשהתעורר החל בנהיגה ופגע ברכבו בעמוד הנמצא במרחק 15- 20 מטרים מהמחסום. בשלב זה הגיע אליו מפקד המחסום ולקח את מפתחות רכבו. מספר שעות לאחר התאונה הגיעה ניידת משטרה למקום וערכה למבקש בדיקת מאפיינים, לאחריה נלקח לבית החולים הדסה הר הצופים, שם נערכה לו בדיקת הדם אשר תוצאותיה מופיעות בכתב האישום לעיל.

ביום 5.7.2007 הרשיע בית המשפט (כבוד סגנית הנשיא ר' זוכוביצקי ) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב באישום. בית המשפט דחה את גרסת המבקש, בעדותו בבית המשפט, כי ריכוז האלכוהול שנמצא בדמו הינו תולדה של שתיית אלכוהול לאחר קרות התאונה, בעת שחיכה ברכבו למשטרה. בית המשפט הסתמך בהרשעתו על עדויות השוטרים באשר להתנהגותו של המבקש; על סמך עדותו של רופא מומחה באשר לתוצאות בדיקת הדם שנערכה למבקש; וכן על הודעתיו של המבקש עצמו במשטרה ובשימוע שנערך לו על ידי קצין משטרה,

בהן לא ציין כי שתה בין קרות התאונה לבין הגעתה של ניידת המשטרה למקום.

ביום 30.12.2007 גזר בית המשפט על המבקש את העונשים הבאים: פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שנתיים; ארבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; פסילת רישיון על תנאי של ארבעה חודשים למשך שלוש שנים; ותשלום קנס של 3,000 ש"ח או 40 ימי מאסר תמורתו.

על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 2121/08). המבקש טען שהמשיבה לא הפריכה מעל לספק סביר את גרסתו בבית המשפט לפיה שתה בקבוק בירה בודד לפני שהגיע למחסום, בסביבות 20:00, ושני בקבוקי בירה נוספים רק לאחר שחדל לנהוג ברכבו בעת שחיכה לניידת המשטרה.

ביום 24.4.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ר' כרמל ) את הערעור, בקבעו כי גרסת המבקש לאירוע בבית המשפט לתעבורה הינה עדות כבושה. בית המשפט קבע שהרשעת המערער מבוססת היטב על כלל חומר הראיות שהובאו לפני בית המשפט לתעבורה. כמו כן, לא מצא בית המשפט סיבה להקל בעונשו של המבקש.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפניי, בה שב המבקש וטוען שגרסתו לאירוע בבית המשפט לא הופרכה מעבר לספק סביר. באשר לסתירה בין הודעתו במשטרה ובין עדותו בבית המשפט, טוען המבקש שנשאל במשטרה אם היה תחת השפעת אלכוהול בשעת הגעת ניידת המשטרה, 02:45 בלילה, ולא בשעה הנקובה בכתב האישום, 21:40 בערב. לכן בחר המבקש שלא לציין בפני המשטרה את המשקאות ששתה סמוך לשעה 02:45 בהודעתו במשטרה ובשימוע, פרט שהרלוונטיות שלו מבחינת המבקש התבררה רק כאשר הופיעה השעה 21:40 בכתב האישום שהוגש נגדו. עוד טוען המבקש, שעדות הרופא המומחה לעניין ממצאי בדיקת הדם שנערכה לו אינה פוסלת את האפשרות ששתה רק לאחר התאונה. לבסוף, המבקש טוען שיש להקל בעונשו לאור נסיבותיו האישיות.

מנגד טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות הן מהטעם כי היא רובה ככולה עוסקת בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ואושרו על ידי ערכאת הערעור, ואין עילה להתערבות בממצאים אלו; והן מהטעם שבנסיבות המקרה לא הייתה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה שמצדיקה מתן רשות ערעור.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. ככלל, משקלה של עדות כבושה מועט הוא (ראו ע"פ 355/88 רפאל לוי נ' מדינת ישראל , פ"ד מ"ג (3) 221, 262 (1989)). כפי שציינו שתי הערכאות שקדמו לי, על אף פגם מסוים בשעה הנקובה בחקירת המשטרה, מהודעתו של המבקש במשטרה עולה בברור שהיה ידוע לו שהוא נחקר על אירועי יום האתמול בכללותם, ותשובותיו ניתנו בהתאם. מכאן שהמבקש לא נתן הסבר מניח את הדעת לכבישת עדותו.

אף טענות בא כוחו של המבקש, לעניין עדותו של הרופא המומחה, אין בהן ממש. אמנם בדיקת הדם נערכה מספר שעות לאחר קרות התאונה, אך כפי שהסיק בית המשפט לתעבורה, עדות המומחה באשר לתוצאות בדיקת הדם סותרת במפורש את גרסת המבקש כי שתה בקבוק בירה אחד ב-20:00 בערב ועוד שני בקבוקי בירה לאחר התאונה. יתרה מזו, במקום אחר ציינתי כי:

"לא אחת קבע בית-משפט זה, כי אין ללמוד, כי קיומה של דרך הוכחה מדעית בדבר קיומו של אחוז אלכוהול אסור בעת הנהיגה ברכב היא תנאי בל יעבור להרשעה בעבירה לפי סעיף 62 לפקודת התעבורה. נקבע, כי ניתן להוכיח נהיגה בשכרות אף ללא הסתמכות על בדיקה מדעית" (רע"פ 2073/08 ברבי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.3.2008)).

שתי הערכאות שקדמו לי עמדו גם הן על נקודה זו. במקרה שלפניי, מעבר למסקנות העולות מבדיקת הדם, הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש על סמך התרשמותו מעדויות השוטרים במחסום ביום האירוע ומהתרשמות השוטרים אשר הגיעו למקום לאחר התאונה, ואיני רואה מקום להתערב בפסק דינו ובפסק הדין של בית המשפט המחוזי.

אשר לחומרת העונש שהושתת על המבקש, יצוין שהלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.

לגופו של עניין, בית משפט זה כבר עמד על הצורך בנקיטת מדיניות ענישה מחמירה בעבירות של נהיגה בשכרות, לשם חיזוק ההרתעה בקרב הנהגים. כל סטייה מעונש המינימום הקבוע בסעיף 39א לפקודת התעבורה, ראוי לה שתתקיים במשורה לשם שמירה על המדיניות הציבורית ועל כוונת המחוקק (רע"פ 8387/06 אלייא נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 1.11.2006) ). רק במזל הסתיימה נהיגתו של המבקש כשהוא שיכור, בפגיעות רכוש בלבד ובלא פגיעות בנפש לנוכחים במקום או למבקש עצמו. גם אני סבור, כמו הערכאות שקדמו לי, כי אין בנימוקים שמנה המבקש כדי להוות נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מהעונש שנקבע בפקודת התעבורה ולפיכך בדין נקבע, כי עונש הפסילה יעמוד על שנתיים ימים, לצד העונשים הנוספים אשר נגזרו על המבקש.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.