רע"פ 3054/09 גנאדי פרידריך נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט

המחוזי בבאר שבע, בתיק ע"פ 5452/08, מיום 11.3.2009, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט

לתעבורה באשקלון בת"ד 231/08 מיום 7.7.2008.

כתב האישום שהוגש כנגד המבקש, כלל עבירה של נהיגה בשכרות וסירוב לבדיקת שכרות, לפי סעיפים 62(3), 64ד(א) ו-39א לפקודת התעבורה; עבירה של נהיגה ברשלנות, לפי סעיפים 62(2) ו-38(2) לפקודת התעבורה; עבירה של גרימת תאונת דרכים, בה נחבל אדם חבלה של ממש, לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה; ועבירה של גרימת נזק, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 15.12.2007, בסמוך לשעה 00:30, נהג המבקש בכביש מס' 4 מדרום לצפון, בנתיב השמאלי של הכביש, כשהוא שרוי במצב של שכרות. ברגע מסוים, המבקש סטה לנתיב הימני של הכביש והתנגש בעוצמה, במכוניתו של מיכאל זסלבסקי. כתוצאה מהתאונה, נגרמו למר זסלבסקי חבלות קשות. המבקש נחבל גם הוא וכן נגרמו נזקים לשני כלי הרכב. בסמוך לאחר האירוע, המבקש הכשיל את בדיקת ה"ינשוף" אותה נדרש לבצע על ידי רס"מ אשר שחר (להלן: השוטר ) ולאחר מכן גם סירב לבצע בדיקת דם.

ביום 7.7.2008, הרשיע בית המשפט לתעבורה באשקלון (כבוד השופטת ד'

קליימן ) את המבקש, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום (ת"ד 231/08). על פי ראיות התביעה ולאור הודעות המבקש במשטרה, הסיק בית המשפט

כי תאונת הדרכים היא תוצאה של נהיגה רשלנית. כמו כן, לאור ממצאי בדיקת המאפיינים שבוצעה למבקש על ידי השוטר, ריח האלכוהול החריף שנדף מפיו, אופן נהיגתו ולבסוף גם סירובו לבצע את בדיקת הדם, נקבע, כי המבקש נהג במכוניתו בהיותו שיכור. אמינות גרסתו של המבקש, לפיה הוא לא שתה אלכוהול, הוטלה בספק בין השאר בשל שלל סתירות עובדתיות שנמצאו בהודעותיו במשטרה. נוכח האמור, הורשע המבקש בעבירות של נהיגה רשלנית, נהיגה בשכרות, סירוב ליתן דגימת דם וגרימת תאונת דרכים, בה נגרמו חבלות של ממש. מאחר ולא הוכח כי המבקש הכשיל את בדיקת ה"ינשוף" בכוונה, הוא לא הורשע בעבירה של סירוב לבצע בדיקה זו.

לאחר שמיעת הטיעונים לעונש, הוטל על המבקש עונש של 10 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים; קנס בסך 4,000 ש"ח או 40 ימי מאסר תמורתו; ופסילת רישיון הנהיגה לתקופה של 40 חודשים. בגזר הדין, הודגשה חומרתה של עבירת הנהיגה בשכרות וכן השלכותיה הרון האסון, אשר התבטאו במקרה זה בנהיגה רשלנית שנסתיימה בתאונת דרכים קשה. בית המשפט לתעבורה התייחס למדיניות ההחמרה בענישה בעבירות מסוג זה וקבע, כי נסיבות האירוע והצורך בהרתעת הנוהגים בשכרות, מחייב להטיל על המבקש עונש משמעותי, כאמור לעיל.

ביום 11.3.2009 נדחה ב בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' ביתן ) הערעור שהגיש המבקש הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד חומרת העונש (ע"פ 5452/08). בית המשפט המחוזי אישר את מסקנת

בית המשפט

לתעבורה ביחס לאחריותו של המבקש בגרימת התאונה לאור הממצאים בתיק וכן ציין, כי מצבו והתנהגותו לאחר האירוע מבססים היטב את הקביעה כי הוא נהג במכוניתו בעודו שיכור. עוד הודגש, כי תוצאותיה של בדיקת ריכוז האלכוהול בדם, אינן חיוניות לצורך הרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות. נוכח כל האמור בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון להתערב בממצאי בית המשפט

לתעבורה ובתוצאה אליה הגיע בהרשעת המבקש. לבסוף הוער, כי העונש שהוטל על המבקש תואם את חומרת התאונה ואת נסיבותיה ולפיכך אין עילה להתערבות גם בגזר הדין של בית המשפט לתעבורה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי. בא כוח המבקש שב וחוזר על הטענה, לפיה מרשו לא היה שיכור בעת האירוע המדובר וכי ממצאי בית המשפט לתעבורה אינם מהימנים. לדבריו, המבקש לא עבר את בדיקת המאפיינים המשטרתית בשל הפציעות שנגרמו לו בתאונת הדרכים ובשל הקור ממנו סבל בעקבות הטמפרטורות הנמוכות באותו לילה. כמו כן, ריח האלכוהול מפיו נגרם כתוצאה מנטילת תרופה המכילה אלכוהול ולא כתוצאה משתיית משקאות משכרים. מאחר ולטענתו, למבקש לא הוצגה הדרישה לבצע בדיקת דם וממילא גם לא הובהרו לו השלכות הסירוב לעשות זאת, לא ניתן להרשיעו בסירוב לעבור בדיקה זו. לבסוף, טוען בא כוח המבקש, כי התאונה נגרמה בשל "כוח עליון" ולא בשל נהיגתו הרשלנית של מרשו ומבקש מכל מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות.

מנגד, באת כוח המשיבה סבורה, כי ממצאיו של בית המשפט לתעבורה והעדויות שנמסרו בתיק, מוכיחים מעבר לכל ספק סביר כי המבקש ביצע את העבירות בהן הורשע וכי העונש שהוטל עליו, איננו חורג ממדיניות הענישה המקובלת במקרים מסוג זה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות על שני מרכיביה.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית ניתנת רק במקרים חריגים, בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בהיעדר עניין שכזה במקרה שבפניי, בקשת המבקש איננה מצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.

מעבר לדרוש יוער, כי דינה של הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. הבדיקות שנערכו למבקש במקום התאונה, והתרשמות השוטר מהתנהגותו והופעתו החיצונית, תועדו על ידי השוטר בדו"חות האירוע ונתמכו בעדותו. בית המשפט לתעבורה קיבל ראיות אלה כמהימנות וקבע לפיהן, כי המבקש היה שרוי במצב כבד של שכרות בעת התאונה. למותר לציין, שקביעת שכרות הנהג איננה חייבת להסתמך על ממצאי בדיקות מדעיות (ראו למשל רע"פ 5227/08 אמדורסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.8.2008); רע"פ 5717/08 ראש-גדוליאן נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (לא פורסם, 10.9.2008); רע"פ 2073/08 ברבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.3.2008)) ועל כן אין הדבר מהווה מכשול בפני הרשעתו בעבירה של נהיגה בשכרות.

בדומה, הטענות לפיהן תאונת הדרכים נגרמה בשל תקלה בצמיג או עקירת גלגל ממקומו, משוללות כל יסוד עובדתי ואף עומדות בניגוד לדו"ח בוחן המשטרה רס"מ חיליק פלד – בו הובהר בין השאר, כי הגלגל הקדמי ימני במכוניתו של המבקש נעקר רק לאחר ההתנגשות בין שני כלי הרכב. כאמור, חיזוקים לכך שהנהיגה הרשלנית – ולא "כוח עליון" – היא שהביאה לאירוע המצער, נמצאו גם בדברי המבקש עצמו.

לבסוף, בית המשפט לתעבורה העדיף את גרסת השוטר, על פני זו של המבקש וקבע, כי המבקש סירב לבצע את בדיקת הדם, על אף שהובהר לו, כי משמעות הדבר היא הודאה באשמה.

כל הממצאים של בית המשפט לתעבורה, נבדקו בשנית ואושרו בידי בית המשפט המחוזי.

כידוע, בית משפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות המהימנות אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). בנסיבות המקרה, אין בטענות בא כוח המבקש כדי להצדיק את הסטייה מן המסקנה אליה הגיע בית המשפט לתעבורה, הן לאור פסק דינו המנומק והן בשל הדברים שהוסיף עליו בית המשפט המחוזי. משכך, נדחית בקשת רשות הערעור על הכרעת הדין.

באשר לעונש שהוטל על המבקש, הרי שאין בטענות על חומרת העונש כדי להקים עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה

(לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כי קיימת חריגה מנורמת הענישה המקובלת בעבירות של נהיגה בשכרות.

יתרה מזו, לא פעם ולא פעמיים הודגש בפסיקה הצורך להחמיר בעונשם של נהגים פורעי חוק ובמיוחד כך, במקרים בהם מ דובר

בנהיגה תחת השפעת משקאות משכרים (רע"פ 903/09 לוי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 5.3.2009); רע"פ 6418/07 כהן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 5.9.2007)). יודגש, כי מלבד זלזולו הבוטה של המבקש בסכנה שנשקפה לחיי הנהגים סביבו בעת הנסיעה, עומדות לחובתו חמש הרשעות קודמות בעבירות מהירות והרשעה אחת בעבירה של עקיפה מימין. נוכח כל האמור לעיל ועל אף נסיבותיו המקלות של המבקש, אין להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי גם לעניין העונש.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.