רע"פ 903/09 משה לוי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית

המשפט לתעבורה ברמלה (תיק פל 584/07) בגין עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) + 39א' לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ).

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 11.3.2007 נהג המבקש את רכבו בקרית עקרון, בהיותו שרוי בגילופין. בבדיקת "ינשוף" שנערכה למבקש נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אויר נשוף שלו עמד על 370 מיקרוגרם.

ביום 4.11.2008 הרשיע בית המשפט (כבוד השופט ת ל' שלזינגר-שמאי ) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, לאחר שמיעת ראיות. זאת, על סמך עדויותיהם של עדי התביעה בדבר נהיגתו הפרועה של המבקש ובדבר ריח האלכוהול שעלה ממנו, אשר התקבלו על בית המשפט כעדויות מהימנות, וכן על סמך בדיקת המאפיינים שבוצעה למבקש. בטופס בדיקה זו נרשמה הודאתו של המבקש, לפיה שתה 3 בקבוקי בירה טרם הנהיגה, כן נרשם כי עמידתו והליכתו על קו ישר לא היו יציבות, התנהגותו היתה פרועה, דיבורו היה לא טבעי וכלל צעקות וקללות.

בית המשפט ציין, כי הוא אינו מבסס את ההרשעה על תוצאות בדיקת הינשוף בלבד, כיוון שזו נערכה למבקש כשעה וחצי לאחר הנהיגה, אולם תוצאות הבדיקה, הגבוהות במידה רבה מהמידה המותרת, מחזקות את המסקנה בדבר שכרותו של המבקש. כן צוין, כי בתוצאות בדיקת הינשוף יש כדי להפריך את גרסתו הראשונית של המבקש, לפיה לא שתה משקה משכר לפני הנהיגה, וכן יש בהן משום סיוע לגרסת עדי התביעה. בהמשך, גזר בית המשפט את דינו של המבקש ל-6

חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. כן הוטל על המבקש קנס בסך 2,500 ש"ח או 250 ימי מאסר תמורתו. בנוסף, המבקש נפסל מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 30 חודשים, בניכוי 30 ימי פסילה מנהלית. עוד נפסל המבקש מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים, וזאת על תנאי למשך 3 שנים.

על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ת 443-12-08). הערעור הופנה כנגד הכרעת הדין, ולחילופין, כנגד חומרת העונש. ביום 31.12.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד ) את הערעור, בקבעו כי מסקנת בית המשפט לתעבורה בדבר שכרותו של המבקש, בדין יסודה. באשר לעונש נקבע, כי אין מקום להתערב בו. זאת, לאור נסיבות המקרה, בהן עברו התעבורתי של המבקש, הכולל 22 הרשעות קודמות, בין היתר בעבירות אי ציות לתמרור ב' 37 ונהיגה במהירות העולה על המהירות המותרת.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

בבקשתו, שב וטוען המבקש כי אין בסיס ראייתי להרשעתו בדין. נטען, כי משקבע בית המשפט לתעבורה כי בדיקת הינשוף שבוצעה למבקש אינה אמינה במקרה זה, מכיוון שנערכה רק בחלוף כשעה וחצי לאחר שנעצר, ומשלא נמצאו ראיות נסיבתיות חזקות די הצורך, היה על בית המשפט לזכות את המבקש. על פי הטענה, בדיקת המאפיינים אינה מהווה ראיה נסיבתית מספקת, בעקבות הליקויים שנתגלו בה: עד התביעה שרשם בדו"ח הפעולה את דבר עריכת בדיקת המאפיינים, העיד כי לא כתב דבר על אופן ביצועה. כמו כן, בטופס הבדיקה חסרים פרטים מהותיים בדבר מקום ביצוע הבדיקה ומועד ביצועה, שכן הטופס מולא בתחנת המשטרה, תחת מילויו במקום ביצוע הבדיקה, מיד לאחר ביצועה. בנסיבות אלה טוען המבקש, כי אין ליתן כל משקל לבדיקת המאפיינים. כן טוען המבקש, כי הסכים לשינוי השעה הנקובה בכתב האישום, מאחר ולא היה מיוצג, ולא הבין את חשיבותו של פרט זה להגנתו. המבקש מוסיף וטוען, כי ייתכן שהתנהגותו בשעת האירוע לא היתה ראויה, אולם אין בה כדי להצביע על שכרות. לחילופין טוען המבקש, כי בהתחשב בנסיבותיו האישיות, ביניהן היותו גרוש ואב לשניים, העוסק בשיפוץ דירות למחייתו וזקוק לרישיון הנהיגה בעבודתו, העונש שהוטל עליו הינו חמור יתר על המידה, ומבוקש להקל בעונשו כך שיעמוד על 6 חודשי פסילה בלבד.

המשיבה, מצידה, מתנגדת למתן רשות ערעור. לדידה, הבקשה אינה מעלה שאלה עקרונית כלשהי, אשר תצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה. לגופו של עניין טוענת המשיבה, כי מסקנתו של בית המשפט לתעבורה בדבר שכרותו של המבקש מבוססת על חומר הראיות שהיה בפניו ;

המבקש הודה בחקירתו הנגדית כי שתה משקה משכר עובר לנהיגתו ברכב, וכן אישר הוא את גרסת השוטרים לפיה נהיגתו היתה פרועה. מסקנת שכרותו של המבקש אף התחזקה לנוכח תוצאות בדיקת הינשוף. בעניין זה טוענת המשיבה, כי בית המשפט לתעבורה לא ביסס את הרשעתו על בדיקת הינשוף, אלא זו שימשה סיוע להרשעתו של המבקש, בנוסף לעדויות השוטרים בדבר נהיגתו הפרועה של המבקש, אשר נתקבלו על ידי בית המשפט כמהימנות, ובצירוף לבדיקת המאפיינים, אשר אימתה את חשדות השוטרים לגבי שכרותו של המבקש. באשר לבדיקת המאפיינים מציינת המשיבה, כי בית המשפט המחוזי אמנם קיבל את טענת המבקש, לפיה ראוי היה שתירשם שעת הבדיקה בטופס המאפיינים, אך קבע כי אין בכך כדי לבטל את משקלה של הבדיקה. המשיבה מציינת, כי על פי ההלכה הפסוקה, הוכחת נהיגה בשכרות אינה מוגבלת רק לשאלת אמינותן של תוצאות בדיקה מעבדתיות, אלא ניתנת להוכחה על סמך ממצאים אחרים, כפי שקיימים במקרה דנן. ביחס לתיקון השעה בכתב האישום טוענת המשיבה, כי המבקש הסכים לתיקון ובית המשפט לתעבורה אישר אותו. באשר לעונש שהוטל על המבקש נטען, כי טענות בנוגע לחומרת העונש אינן מצדיקות מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה. לגופו של עניין נטען, כי העונש שנגזר על המבקש הינו מידתי ביחס לנסיבות המקרה, ביניהן עברו התעבורתי של המבקש, אשר כולל 22 הרשעות קודמות ו-3 עונשי פסילה על תנאי.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה לה, כמו גם בפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יצוין, כי גם לגופו של עניין, דינה של הבקשה להידחות. הרשעתו של המבקש בדין אינה מבוססת על בדיקת הינשוף, כי אם נתמכת בראיות שונות, אשר צירופן מוביל בבירור למסקנת שכרותו של המבקש. הלכה היא, כי הוכחת נהיגה בשכרות אינה מוגבלת אך לשאלת אמינותן של בדיקות מעבדה, אלא ניתנת להוכחה על סמך ממצאים שונים, דוגמת אלו שפורטו בהכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה (ראה רע"פ 10190/05 בן גורן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.11.2005)). יוער, כי אכן, ראוי היה שירשמו בטופס בדיקת הממצאים שעת ביצוע הבדיקה ומקום ביצועה ; יחד עם זאת, אין בעובדה כי אלו לא נרשמו כדי להביא לביטולה של הבדיקה כראיה.

בנוגע לעונש,

הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. אין צורך להכביר מילים בנוגע לחומרת העבירה בה הורשע המבקש. בית משפט זה עמד לא אחת על הצורך להחמיר בענישתם של הנוהגים תחת השפעת משקאות משכרים, אשר מסכנים לא רק את עצמם, אלא אף את הנוסעים עימם ואת כלי הרכב בקרבתם הם נוסעים (ראו למשל רע"פ 2073/08

ברבי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.3.2008)). יודגש, כי למבקש 22 הרשעות תעבורה קודמות, וכי הוטלו עליו בעבר שלושה עונשי פסילה על תנאי, אשר לא היה בהם כדי להרתיעו. באשר לנסיבותיו האישיות של המבקש, אין בהן כדי להביא להקלה נוספת בעונשו, ובמישור זה אין לו אלא להלין על עצמו. לפיכך, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.