פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
6065/11
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
לוי יצחק שמעון
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בירושלים מיום 12.7.11 בעפ"ת 1978-05-11 שניתן על ידי כבוד
השופט אמנון כהן
בשם המבקש:
עו"ד צורי סבן
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עפ"ת 1978-05-11, כבוד השופט א' כהן ) מיום 12.7.2011 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (תת"ע 8630-02-11 השופט
מ' כדורי ) מיום 7.3.2011.
כנגד המבקש הוגש כתב אישום בו נטען כי המבקש נהג ברכב בהיותו שיכור ובבדיקת האוויר בינשוף שנערכה לו נמצא כי ריכוז האלכוהול לליטר אוויר עולה על המידה הקבועה בחוק.
המבקש הורשע, על יסוד הודאתו, בבית המשפט לתעבורה. בטיעוניו לעונש הביע חרטה על מעשיו, הדגיש כי זוהי מעידה חד פעמית מצידו וציין את היותו אדם נכה. בית המשפט גזר עליו עונש של 23 חודשי פסילת רישיון נהיגה בפועל. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש בקובעו כי עיון בפרוטוקול הדיון מלמד, באין ראיה לסתור, כי כתב האישום הקורא באוזני המערער וכי בטרם הודה, נשאל מהי תשובתו לאישום. כמו כן הודגש, כי המבקש הודה פעם נוספת, במסגרת טיעוניו לעונש, שם אמר מפורשות כי נהג בטיפשות וכאמור הביע חרטה על מעשיו. לבסוף ציין בית המשפט כי העונש שנגזר על המבקש סביר בהתחשב בנסיבותיו האישיות מחד ובהרשעותיו הקודמות מאידך.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי יש לבטל את פסק הדין שניתן בעניינו הן משום שלא הובהרה לו זכותו לעיון בחומר הראיות כנדרש והן משום שהודאתו ניתנה תחת אילוץ ומבלי שהבין את השלכותיה, דבר שהביא לפגיעה בזכותו להליך הוגן. הוא מבסס טענתו על סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ ) המורה לבית המשפט להקריא את כתב האישום באזני נאשם ולהסביר את תכנו – בפתח המשפט. עוד הוא טוען, כי במקרה דנן היה מקום למנות לו סנגור, לאור חומרת העבירה שיוחסה לו ועל אף שהתביעה לא הצהירה כי תעתור להשתת עונש מאסר בפועל. טענתו זו, נסמכת על קיומה של "מגמה של בתי המשפט של מינוי סנגורים ציבוריים בתיקי נהיגה בשכרות" לדבריו (סעיף 15 לבקשה) וכן על פסיקת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בה נקבע כי עבירת הנהיגה בשכרות איננה עבירה קלה.
לטענתו, בקשתו מצדיקה מתן רשות ערעור, הן משום שהיא מעלה שאלה עקרונית ציבורית באשר לזכויות בהליך הפלילי והן לצורך מניעת עיוות דין. לבסוף הוא טוען, כי נסיבותיו האישיות, לרבות היותו נכה הזקוק לרישיון הנהיגה שלו, מצדיקות את התערבות בית משפט זה בגזר הדין.
לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה. טענות המבקש נוגעת בעיקרן ליישום הדין ואינן מעוררות כל שאלה עקרונית או ציבורית חדשה. הכללים למינוי סניגור, מצויים בסעיף 15 לחסד"פ ובסעיף 18 לחוק הסנגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995 ולא הוכח בפניי כי קיימת "מגמה" החורגת מהם. אף הטענות באשר להבהרת זכותו של המבקש לעיון בחומר הראיות, אשר ממילא לא הוכחו, אינן מעוררות עניין עקרוני. לנוכח האמור וחרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , לו (3) 123 (1982)).
למעלה מן הנדרש יוער, כי מקובל עליי פסק דינו של בית המשפט המחוזי לרבות קביעתו בעניין נסיבות מתן הודאתו של המבקש. אציין כי מסכים אני בפרט, עם מסקנת בית המשפט, לפיה משמותר על פי חוק להרשיע נאשם בעבירה של נהיגה בשכרות בהיעדרו (ראו סעיף 240 א (3) לחסד"פ וכן דבריי ברע"פ 3507/11 יעקב קובי ימין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.6.2011)) הרי שאין מניעה להרשיעו בנוכחותו , על יסוד הודאתו, בהיותו בלתי מיוצג. אוסיף, כי העונש שנגזר על המבקש, עונש המינימום הקבוע בחוק לעבירה של נהיגה בשכרות (ראו סעיף 39 א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א -1961), מתאים בנסיבות העניין ולא מצאתי מקום להתערב בו.
הבקשה נדחית.
ניתנה היום, ז' באלול התשע"א (6.9.2011).
ש ו פ ט