רע"פ 3507/11 יעקב קובי ימין נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ת 23219-08-10, כבוד השופטת נ' אהד ) מיום 27.3.2011 בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתו של בית המשפט לתעבורה ברמלה (ת' 1920/09, כבוד השופטת ר' טאובר ).

המבקש הועמד לדין בגין עבירה של נהיגה בשכרות. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 23.1.2009 נהג המבקש ברכב בהיותו שיכור ובבדיקת האוויר הנשוף שלו נמצא ריכוז אלכוהול בשיעור העולה על המידה הקבועה בחוק.

ביום

17.3.2009 הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש בהיעדרו, במיוחס לו בכתב האישום, וגזר עליו 24 חודשי פסילת רישיון נהיגה, 6 חודשי פסילת רישיון נהיגה על תנאי וקנס בסך 2000 ש"ח. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר ובית המשפט לתעבורה דחה את בקשתו ביום 16.11.2009.

על החלטתו של בית המשפט לתעבורה, ערער המבקש לבית המשפט המחוזי ולאחר ניסיון של הצדדים להגיע להסדר, הערעור נמחק. בקשה מחודשת לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר נדחתה ביום 7.6.2010 מן הטעם שחלפה שנה מיום מתן גזר הדין. על החלטה זו ערער המבקש לבית המשפט המחוזי וביום 27.3.2011 נדחה ערעורו. בית המשפט המחוזי קבע כי אין בפיו של המבקש סיבה מוצדקת המסבירה את היעדרותו מהדיון ועל כן אין מקום לביטול פסק הדין. עוד נאמר, כי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ ), המאפשר לשפוט נאשם בהיעדרו, חל גם על עבירות של נהיגה בשכרות. לבסוף נקבע כי כמות האלכוהול, שנמצאה בגופו של המבקש, חרגה מן הכמות המותרת וכי העונש שנגזר עליו אינו חריג בחומרתו באופן המצדיק התערבות.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש, כי בקשתו מעלה שאלה עקרונית באשר להגדרת עבירות של נהיגה בשכרות כעבירות קלות או חמורות.

לדבריו, נהיגה בשכרות הינה "עבירה חמורה" ועל כן היא אינה נכללת בתחומו של סעיף 240 לחסד"פ. על כן, לא היה מקום להרשיע אותו בהיעדרו. המבקש תומך טענותיו הן בפסקי דין שניתנו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, במקרים של עבירות נהיגה בשכרות, בהם בוטלו פסקי דין שניתנו בהיעדר, על יסוד סיווג העבירות כחמורות, והן בטיוטת הועדה מטעם משרד המשפטים לעריכת רפורמה בדיני התעבורה. כמו כן, טוען המבקש כי המחוקק התכוון להחריג עבירות כגון נהיגה בשכרות מתחומי תחולתו של סעיף 240 לחסד"פ. לבסוף טוען כי הפסיקה אינה עקבית ביחסה לעבירות הללו, כאשר מחד, קיימת מגמה של החמרה בענישה בהן; ומנגד, הן מוגדרות כ"עבירות קלות" לצורך סעיף 240 לחסד"פ, שניתן להרשיע בהן, בהיעדר.

מנגד, טוענת המשיבה כי די בשיהוי הרב בהגשת בקשת הביטול השנייה כדי להביא לדחיית הבקשה וכי עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות ובקשתו שבפנינו אינה מעלה כל שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור. לגופו של עניין היא מוסיפה, כי סעיף 240 לחסד"פ, לגישתה, קובע הגדרה סגורה וברורה של העבירות עליהן הוא חל ואין כל בסיס לטענת המבקש לפיה נדרש שהעבירה תהיה מוגדרת כ"עבירה קלה" על מנת שהסעיף יחול לגביה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי ובתגובת המשיבה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

כידוע, רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). לטענת המבקש, בקשתו מעלה שאלה עקרונית באשר להיקף תחולתו של סעיף 240 לחסד"פ, לאור פסיקות סותרות בנושא. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית , הטענה העיקרית שמעלה המבקש, הועלתה בפניי בעבר ונדחתה (ראו רע"פ 10737/08 אלכסנדר קוזירב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.4.2009). שנית , התכליות וההצדקות העומדות בהסדר הקבוע בסעיף 240 לחסד"פ, והיקף סמכות בית המשפט לדון בעניינו של נאשם בהיעדרו, כבר נדונו בפסיקת בית משפט זה (ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נגד שרון מנחם (טרם פורסם, 6.1.2009); רע"פ 9142/01

סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל נז (6) 793 799 (2003)). על כן, אין בדבריו של המבקש כדי לעורר סוגיה חדשה ועקרונית המצדיקה דיון בבקשה שלפניי, אשר נדונה כבר בפני שתי ערכאות שלא מצאו לנכון להיענות לה.

מעבר לנדרש יוער, לגופו של עניין, כי מסכים אני עם טענות המשיבה, לפיהן לשון סעיף 240 לחסד"פ סגורה וברורה, וכוללת בתוכה גם עבירות של נהיגה בשכרות. כמו כן יצוין, כי על פי סעיף 240(א)(3) בית המשפט רשאי לדון נאשם שלא בפניו, אם הוא סבור שלא יהיה בכך משום עיוות דין לנאשם. כלומר, הסעיף אינו מונע מבית המשפט להפעיל שיקול דעת בנושא, במסגרת נסיבותיו של כל מקרה. אוסיף, כי אין בפסיקת בית המשפט המחוזי מבאר-שבע שהוצגה בפניי או בטענה בדבר תיקון חקיקה מתוכנן, כדי לשנות מדעתי באשר למצב המשפטי החל כיום . כמובן שאין בכך כדי לקבוע דבר ביחס לשינויי חקיקה עתידיים, ככל שיהיו.

על כן, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. סוף דבר, הבקשה נדחית.