רע"פ 6076/06 מרדכי פרץ נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום לתעבורה בנתניה (ת.פ 3405/05) בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה; וכן עבירה של שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970.

לפי הנטען בכתב האישום, נהג המבקש, ביום 30.3.2005, ברכבו בעודו פסול מלהחזיק רישיון נהיגה ובלא שהיו בידו רישיון נהיגה וביטוח רכב ברי תוקף.

בית-המשפט לתעבורה בנתניה (כבוד השופטת ר' בן-יששכר שוורץ) הרשיע את המבקש על-פי הודאתו וביום 8.3.2006 גזר עליו 12 חודשי מאסר בפועל, תוך הפעלה בחופף של שני עונשי מאסר מותנים של 6 חודשי מאסר כל אחד שעמדו נגד המבקש בתיקים אחרים; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעבור עבירות לפי סעיפים 10(א) ו-67 לפקודת התעבורה; וכן פסילת רישיון לשנתיים, תוך הפעלה בחופף של שני עונשי פסילה מותנים, האחד לתקופה של שישה חודים לריצוי באופן חופף והשני לתקופה של שנה, לריצוי באופן מצטבר.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) דחה את הערעור. בית-המשפט קיבל את טענת בא-כוח המבקש, לפיה טעה בית-המשפט לתעבורה בכך שהפעיל את עונש המאסר על-תנאי מבית-המשפט לתעבורה בנתניה היות ותקופת התנאי הסתיימה עובר לביצוע העבירות בהן הורשע המבקש. עם זאת, קבע בית-המשפט המחוזי, כי עונש המאסר על-תנאי הופעל בחופף לעונש המאסר בפועל ולא בנוסף אליו. בנוסף, לאחר ששקל את נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות של המבקש, קבע בית-המשפט המחוזי כי העונש שהוטל על המבקש הולם את העבירות שביצע ואינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש, כי בעקבות טעותו של בית-המשפט לתעבורה בהפעילו את עונש המאסר על-תנאי, יש לבטל את גזר-הדין ולהחזיר את התיק לבית-המשפט לתעבורה לדיון מחודש. לחילופין, טוען בא-כוח המבקש, כי יש להתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש ולהקל בעונשו.

מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם של הצדדים לדיון וכי עניינו של המבקש אינו נמנה על אותם מצבים בהם עשויה תחושת הצדק לחייב מתן רשות ערעור. לגופו של עניין, טוענת באת-כוח המשיבה, כי הטעות שנפלה בגזר-הדין של בית-המשפט לתעבורה לא גרמה לעיוות דין היות ועונש המאסר על-תנאי הופעל באופן חופף לעונש המאסר בפועל. עוד טוענת באת-כוח המשיבה, כי העונש שהוטל על המבקש הוא ראוי לאור מדיניות הענישה בעבירות מסוג זה ולאור עברו הפלילי של המבקש.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, המבקש אף לא העלה בגדרי בקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, או כל עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. למבקש למעלה מ-20 הרשעות תעבורה קודמות והוא הוכיח עצמו כעבריין תעבורתי מועד. הישנותן של העבירות מצביעה על זלזול בהחלטות בתי-המשפט ובמערכת אכיפת החוק (ראו רע"פ 3531/06 חאג יחיא חאלד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ). כן הראה המבקש, כי אין בכוחם של עונשים מותנים התלויים ועומדים כנגדו כדי להרתיעו מלשוב ולבצע את אותן העבירות. בית-המשפט לתעבורה התחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש, אך החליט, כי לאור חומרת העבירות וההזדמנויות הקודמות שכבר הוענקו

למבקש, אותן לא השכיל לנצל, יש להטיל עליו עונש מאסר בפועל, על-מנת לשדר מסר של גמול והרתעה. כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, טעותו של בית-המשפט לתעבורה בהפעילו את עונש המאסר על-תנאי מבית-המשפט לתעבורה בנתניה, אין בה משום עיוות דין. העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.