רע"פ 6252/07 מוסא אבו חליפא נ. מדינת ישראל

1.

בתאריך ז' באב התשס"ז (22.07.07) החלטתי שלא להתיר למבקש לערער בשנית על הרשעתו בבית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו, בעבירות של נהיגה בזמן פסלות ונהיגה ללא ביטוח. בעקבות אותה הרשעה, אזכיר, נגזרו למבקש ששה חודשי מאסר, הוא נפסל מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה למשך מספר שנים והושת עליו קנס (להלן: ההליך המאוחר). בעונש זה, שאינו קל כלל ועיקר, הובאה בחשבון תקופת מאסר על-תנאי, שעמדה לחובת המבקש לאחר שהורשע, מספר שנים קודם לכן, בדריסתה של הולכת-רגל ובנטישתה במקום התאונה כשהיא פצועה (להלן: ההליך המוקדם).

2.

על פסק-הדין בהליך המאוחר ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, וערעורו התקבל לענין העונש. נקבע, כי היות שהמאסר על-תנאי בהליך המוקדם הושת על המבקש שלא בפניו ובהעדר בא-כוחו – וזאת בניגוד למצוותו של סעיף 240(א)(3) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 – אין עונש זה תקף ולא היה מקום להתחשב בו בהליך המאוחר. בעקבות מסקנתו זו הקל בית-המשפט המחוזי במידה משמעותית בעונשו של המבקש, ובין השאר קבע כי המאסר ירוצה בעבודות שירות. עם זאת נקבע, כי עצם ההרשעה בהליך המאוחר יסודה בדין, היות שהמבקש עשה שימוש ברכב אף שידע או היה עליו לדעת כי הוא פסול מנהיגה.

3.

בבקשתו להרשות לו ערעור שני, שהונחה בפני, שב המבקש ועמד על כך שלא ידע, ולא היה עליו לדעת, כי הוא משולל רישיון נהיגה. הוא הוסיף וטען, כי בשל הפגם שנפל בהליך המוקדם, היה מקום לבטל את העונש שהושת על שולחו ולגוזרו מחדש. במשתמע כיוונו הדברים לכך, כי לא בערעור שני עסקה אותה בקשה, כי אם בערעור

ראשון , על עונש שנגזר לראשונה בבית-המשפט המחוזי. טענות אלו לא ראיתי לקבל, ראשית היות שאין זו דרכה של ערכאת ערעור, קל וחומר של ערכאה שלישית, להתערב בממצאי-עובדה; ושנית, הואיל ובית-משפט קמא תיקן בפסק-דינו את הפגם שנפל בענישה. מנימוקים אלה דחיתי, כאמור, את הבקשה.

4.

כבר ביום המחרת הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו, עורך-הדין דוד גולן, "בקשה לעיון חוזר" בהחלטתי. ברִיח-התיכון בבקשה זו שבה ושימשה הטענה, כי המבקש לא ידע על היותו פסול מנהיגה. זו הפעם ציין בא-הכוח מפורשות, כי לא היה מקום לראות בבקשה המקורית בקשה לערעור שני, כי אם לבחון את העונש כערכאת ערעור ראשונה. ברם, היות שדבר בבקשה זו לא הוסיף על הטיעונים שהועלו ולובנו בהחלטתי הראשונה, דחיתי את הבקשה לעיון חוזר באומרי: "לא מצאתי מקום לשנות מהחלטתי מיום ז' באב התשס"ז (22.7.07)".

5.

או-אז הוגשה הבקשה שבפני, שכותרתה "המשך בקשה לעיון חוזר", ובה שב עורך-הדין גולן ועותר בשם שולחו לבחינה מחודשת של החלטתי. הבקשה פותחת ומצינת, בזו הלשון ממש:

"המבקש, קיבל לידיו את תשובתו המפורטת של כבוד בית המשפט לבקשתו לעיון חוזר" (סעיף 1 לבקשה, ההדגשה הוספה).

בהמשך הדברים מלין עורך-הדין גולן על שכביכול, אף לא אחד מן הטיעונים שהועלו בבקשה המקורית נדון ולובן בהחלטתי. הוא תוקף בחריפות את המענה, המנומק היטב, שנתן בית-משפט קמא לטענות שהועלו בפניו ומקשה "האומנם נכון לכנות תשובה זו 'דיון'?" (סעיף 15 לבקשה). וכאילו לא הוכרע דבר בשלביה הקודמים של הפרשה, שב עורך-הדין גולן ונאחז באותן טענות שהעלה, ולפיהן לא ידע שולחו כי הוא פסול מהחזקת רישיון נהיגה, והיה מקום לבחון את בקשתו במשקפיה של ערכאת ערעור ראשונה. את הבקשה הנוספת לעיון חוזר, כמו את הבקשות הקודמות שהגיש בשם מרשו, שב עורך-הדין גולן ומבקש לעטות אצטלה של עתירה עקרונית בעלת השלכות ציבוריות חשובות, שהיענות לה כמוה כמפלט אחרון למבקש מעוול כבד שאונה לו. לבסוף מביע בא-הכוח את "תמיהתו" על שלא הוריתי למדינה להגיש תשובתה לבקשה למתן רשות ערעור שהרי, לדדו, "תגובת המשיבה יכלה אף להפתיע את כבוד בית המשפט (שהרי במחדלי המשיבה מ דובר ) ולפחות היתה פותחת דרך להידברות בין הצדדים".

6.

הדרך בה בחר עורך-הדין גולן, במאנו להשלים עם החלטתו הראשונה של בית-משפט זה, אינה ראויה, וזאת בלשון המעטה. לא זו בלבד שהיא מבקשת לזרות חול בעיני בית-המשפט, וחוששני שאף בעיני שולחו, וזאת באמצעות העלאה חוזרת ונשנית של טענות סרק, אלא שאת הלשון הבוטה המשמשת בה אין הדעת סובלת. אם סבר עורך-הדין כי בכך משרת הוא נאמנה את ענין שולחו, הרי טעות היא בידו. ברור הדבר, כי אין כל פסול בכך שבעל-דין, הסבור כי נפגע בשל שגגה שיצאה תחת ידיה של ערכאה שיפוטית, יעשה את כל אשר מאפשר לו הדין במאמץ להביא לתיקונה של אותה טעות. אך לעולם יידע בית-המשפט להבחין בין ניסיון ממשי לעשות כן, לבין עשייה העולה כדי ניצול לרעה של ההליך.

7.

הואיל ולא סברתי, כי ראוי הדבר שבעל דין ימצא עצמו נדרש לשאת בחטאי בא-כוחו, ועל יסוד השקפתי כי יש להעביר מסר חד וברור ולפיו אין ההליך הפלילי בבחינת הפקר, החלטתי לחייב אישית את עורך-הדין גולן בהוצאות בסך 1,500 ש"ח, שישולמו לאוצר המדינה. מזכירות בית-המשפט תעביר העתק מהחלטתי זו ללשכת עורכי-הדין, המתבקשת לתת דעתה לדבר.

כמו מיותר להוסיף, כי הבקשה הנוספת לעיון חוזר נדחית.