רע"פ 6353/08 איל גוטליב נ. מדינת ישראל

1.

ראשיתה של הבקשה שלפני בפסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, במסגרתו הורשעו המבקשים ואחרים בגין שימוש במקרקעין בלא היתר – עבירה לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ח-1965, וחויבו, בין היתר, בפינוי הבניין ובאיטום כל פתחי הכניסה אליו – תוך דחיית בקשתם לעיכוב ביצועם של הצווים המורים להם לעשות כן (ת"פ 7470/05). הרשעה זו הייתה תולדה של שימוש שביצעו המבקשים בדירות ששכרו בבניין מגורים, אשר נבנה ללא היתר בכפר השילוח – סילוואן, שבדרום-מזרח ירושלים ('בית יהונתן'). לאחר שנדחה ערעור שהגישו לבית-המשפט המחוזי בירושלים, פנו המבקשים לבית-משפט זה אשר דחה אף הוא את בקשתם למתן רשות ערעור, בקובעו כי בהחלטותיהן של ערכאות קמא לא נפל פגם, וכי השגותיהם של המבקשים עליהן אינן עומדות (רע"פ 727/08 ורע"פ 924/08).

2.

בעקבות דחיית בקשתם בידי בית-משפט זה, פנו המבקשים בשנית לבית-המשפט לעניינים מקומיים, והפעם בבקשה לדחיית המועד לביצוע הצווים, מן הטעם המרכזי שנוכח התקדמות הטיפול בהליכי הכשרת הבנייה, ראוי לאפשר להם מיצוי הליכים בטרם יחויבו לנטוש את הדירות ולאטום את המבנה. בית-המשפט לעניינים מקומיים דחה את הבקשה, וקבע כי אין הצדקה לעכב את ביצוע הצווים, נוכח השלב המוקדם בו מצוי הליך ההכשרה.

3.

המבקשים ערערו בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים, ומנו את טעמיהם הזהים לטעמים שהעלו בערכאת הדיון. בדחותו את הערעור, קבע בית-המשפט קמא כי היתר הבניה לא אינו בהישג יד, כדרישת ההלכה הפסוקה, ולפיכך אין לעכב את ביצוע הצווים. עוד נדחתה הטענה כי עזיבת המבנה תוביל לאכלוסו בידי תושבי השכונה, דבר שיקשה על אכלוסו מחדש בידי המבקשים עם השגת האישור המבוקש, ואף תותיר משפחה המתגוררת במבנה סמוך להתגורר לבדה בתוך אוכלוסיה עוינת. טענות אלו, נקבע, אינן רלוונטיות לעניין דחיית המועד לביצועם של הצווים.

4.

עתה עותרים המבקשים ליתן להם רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ולטענתם "עניינה האמיתי והמהותי [ של הבקשה ] הוא זכותם של יהודים להתיישב בישובים שמרב אוכלוסייתם ערבית". זאת, לשיטתם, כיוון שהותרת המועדים הנקובים בצווים על כנם כמוה כגירושם מבתיהם מבלי להותיר להם אפשרות ממשית לשוב אליהם, וזו, כך נטען, היא הכרעה בסוגיה פוליטית ועקרונית בדבר ההתיישבות היהודית, אשר "החלק המשפטי בה טפל לחלוטין לחלק הציבורי".

5.

עוד טוענים המבקשים, כי הערכאות קמא שגו בהפעלתן "הפעלה נוקשה מדי, בנסיבות העניין, את דיני התכנון והבניה", אשר תחת שיגשימו את הערכים אותם נועדו להגשים, נמצאו כקרדום לחפור בו, ולהכריע באמצעותו בשאלות ערכיות סבוכות. כן נטען, כי בית-המשפט קמא טעה עת קבע, מחד גיסא, כי בית-המשפט לעניינים מקומיים צריך היה לדון בבקשה בנוכחות הצדדים, ומאידך גיסא, נמנע מלהורות על השבת הבקשה לדיון בפניו, וכי נשללה מהמבקשים זכותם להביא ראיות בפני איזו מבין הערכאות שדנו בבקשתם. מוסיפים המבקשים וטוענים, כי מיצוי הליכי התכנון נדרש להם לצורך מניעת מצב בו תוכרע סוגיה פוליטית בכלים משפטיים, ולצורך מניעתו של נזק בלתי-הפיך שמקורו במצב הביטחוני בכפר השילוח, ואשר יביא לסיכול אפשרות חזרתם להתגורר במבנה נושא הבקשה. המבקשים נדרשים אף למדיניות אכיפתם של דיני התכנון והבניה במזרח ירושלים אשר לוקה, לשיטתם, במחדלים ובהזנחה המובילים להותרת בנייה פוגענית בהיקף נרחב על כנה, ואשר יש בה כדי להצביע על עיוות-הדין שנגרם למבקשים – באשר דווקא עליהם בחרו הרשויות להכביד את עולן, ולחרוג ממדיניותן המתירנית.

6.

עיינתי בבקשה, אשר הונחה בפני ערב כניסת הצווים המתוארים לתוקף, והגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. המבקשים תולים יהבם בעקרוניותה של הסוגיה, אשר הם סבורים כי יש בה כדי להצדיק מתן רשות לקיומו של ערעור שני. אולם, בעוד שלאופייה של העבירה שביצעו המבקשים יש, לשיטתם, צביון פוליטי וחברתי מרכזי, הרי שהשאלה הצריכה הכרעה במסגרת הליך זה היא תקינותה של ההחלטה לדחות את הבקשה להארכת מועד הצווים, כפי שהוגשה על-ידי המבקשים לערכאות קמא. זו, בניגוד לעמדת המבקשים, היא שאלה משפטית, אך בענייננו היא פרטנית ואינה נושאת צביון עקרוני. מכאן, שאין היא מצדיקה מתן רשות ערעור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), ובפרט לאחר שנדרשו לה בהרחבה שתי ערכאות קמא. יתר על כן, בהחלטתו הקודמת של בית-משפט זה ( כב' השופט ס' ג'ובראן ) בעניינם של המבקשים נקבע: "הן בית-המשפט לעניינים מקומיים והן בית-המשפט המחוזי דחו את טענת המבקשים בעניין זה וקבעו, כי נמצאו שיקוליה של רשות האכיפה תמי לב וכי לא נמצא עיגון ראייתי לטענותיהם בדבר אכיפה בררנית פסולה... נקבע, כי השיקולים שהדריכו את גורמי האכיפה בהעמדת המבקשים לדין היו סבירים והמבקשים לא הוכיחו, כי נפלו פגמים בהליכים פליליים". הנה אפוא, טענות מסוג זה כבר הועלו בעבר בידי המבקשים והוכרעו, ואף עתה אין בהן כדי לסייע להם בבואם להשיג על דחיית בקשתם לקבלת ארכה.

7.

אף לגופן, דינן של טענות המבקשים להידחות – ובראשן הטענה העוסקת בהפעלתו הדווקנית של החוק. גם ביחס לזאת נקבע בפסק-הדין שלעיל כי "הוכח... שהמשיבה נקטה הליכים משפטיים כנגד עשרות מבנים בלתי חוקיים באותו אזור", ואף אלמלא קביעה זו, מסופקני אם ניתן לטעון כי חיוב המבקשים לחדול מביצוען של עבירות –

על דרך של הפסקת השימוש הבלתי-חוקי במבנה – כמוהו כהפעלה פסולה של הדין. מובן, כי בדברים האמורים יש גם כדי לדחות את הטענה בדבר מדיניותה הבלתי-אחידה של המשיבה, אשר המבקשים סבורים כי היא גורמת לעיוות-דין. גם טענתם של המבקשים בדבר קיפוח זכויותיהם הדיוניות, על דרך של הימנעות בית-המשפט קמא מהחזרת הבקשה לדיון בפני בית-המשפט לעניינים מקומיים ודחיית בקשתם להבאת ראיות, אינה עומדת להם – באשר אף זה אינו עניין לערכאה שלישית לעסוק בו בו, אלא נושא המסור לשיקול-דעתו של בית-משפט קמא, אשר קבע מפורשת כי המבקשים והמשיבה ניצלו במלואה את האפשרות שניתנה להם לשטוח את טענותיהם בפניו.

8.

באשר לטענה בדבר הנזק הבלתי-הפיך שייגרם אם לא יידחה מועד ביצועם של הצווים, משמעות טענה זו היא כי דחיית ביצוע הצווים מתחייבת עד למועד קבלתם של היתרי הבניה, עקב פוטנציאל הנזק הגלום באפשרות שתושבי השכונה ישתלטו על המבנה. נוכח קביעתן של ערכאות קמא לפיה "גם היום, בחלוף 16 חודשים ממתן גזר הדין עדיין רחוקה הדרך מהשלמת הליכי התכנון" (עמ' 5 לפסק-הדין), ונוכח עמדת הפסיקה, הגורסת כי רק מקרים חריגים, ובראשם היות ההיתרים המיוחלים מצויים בהישג יד, יצדיקו את עיכובו של הצו, סבורני כי דחיית ביצועם של הצווים לצורך מיצוי הליכי התכנון הממושכים, תוביל לסיכול פסק-דינו של בית-המשפט וסיכול תכליתם של הצווים שנועדו לרפא את תוצאתן של העבירות.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.