רע"פ 6371/14 אבו מנסי באסם נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים י' אלון – נשיא; י' צלקובניק ; י' רז-לוי ), בעפ"ג 37023-11-13, מיום 9.7.2014, בגדרו נדחה ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט ג' אמוראי ), בת"פ 707-09, מיום 3.10.2013.

2.

בד בבד עם הבקשה לרשות ערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש. הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה לאחר חלוף המועד שנקבע להתייצבותו של המבקש לריצוי העונש, ועל כן נדחתה הבקשה, ובהחלטה מיום 19.10.2014, הוריתי למבקש להתייצב לאלתר לריצוי מאסרו.

רקע והליכים קודמים

3.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות מס, שבוצעו במהלך השנים 2008-2007, בהן שימש המבקש כמנהל חברה בתחום הבנייה (נתיבי הסגולה בע"מ). ביום 31.1.2011, הורשע המבקש, על יסוד הודאתו, בביצוע 12 עבירות של אי הגשת דו"ח במועד, לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק המע"מ ), ביחד עם סעיפים 67 ו-88 לחוק המע"מ, ותקנות 20 ו-23 לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976.

4.

ביום 3.10.2013, גזר בית משפט השלום בבאר שבע את דינו של המבקש. בגזר הדין, הודגשה חומרתן של עבירות המס, ופגיעתן הקשה באינטרס הציבורי ובקופת המדינה. בית המשפט מנה מספר שיקולים אשר תומכים בהחמרה עם המבקש, ובהם אי הסרת המחדלים, חרף ההזדמנויות שניתנו למבקש לעשות זאת, תוך דחיות רבות של המועד בו יינתן גזר הדין. עוד צויין בגזר הדין, כי למרות חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות, המבקש לא הציג נתונים שמאפשרים לעמוד על סכום המס שנגרע מאוצר המדינה. גם העובדה שחברת נתיבי הסגולה בע"מ חוייבה בעבר לשלם קנסות מינהליים, בגין עבירות דומות, והדבר לא הרתיע את המבקש, נזקפה לחובתו. לצד זאת, נתן בית המשפט את דעתו למספר שיקולים לקולה: הודאתו של המבקש; חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות; העדר עבר פלילי; והעובדה שחברת נתיבי הסגולה בע"מ הפסיקה את פעילותה. בנוסף, נשקלו לקולה נסיבותיו האישיות של המבקש, ובהן מצבו המשפחתי והכלכלי, והעובדה שהוא החל לימודים אקדמאיים, במסגרת אגף השיקום של המוסד לביטוח לאומי. בהתחשב במכלול השיקולים, השית בית המשפט על המבקש את העונשים הבאים: 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים, לבל יעבור המבקש עבירה לפי סעיף 117(ב) לחוק המע"מ; 6 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים, לבל יעבור המבקש עבירה לפי סעיף 117(א) לחוק המע"מ; וקנס כספי בסך 10,000 ש"ח.

5.

המבקש ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בשני מקרים, נענה בית המשפט המחוזי לבקשותיו של המבקש לדחות את הדיון, על מנת לאפשר למבקש לשלם את חובותיו לרשות המיסים. במסגרת הבקשה השניה לדחיית הדיון, הודיע המבקש באופן מפורש, כי אלמלא תשולם יתרת החוב עד ליום 1.7.2014, הוא יסכים לדחיית הערעור. ואולם גם במועד זה, החוב לא שולם במלואו, והמערער ביקש דחייה נוספת. נוכח השתלשלות עניינים זו, ולאחר שמיעת טענות הצדדים, החליט בית המשפט המחוזי, בפסק דין מיום 9.7.2014, לדחות ערעורו של המבקש. בפסק הדין הובהר, כי העונש אשר הושת על המבקש, מצוי בתוך מתחם הענישה הראוי לרצף עבירות מס כגון אלה שבוצעו על-ידו.

הבקשה לרשות ערעור

6.

בבקשה לרשות ערעור, נאמר כי במרכז הבקשה עומדת השאלה האם ניתן להשית על נאשם עונש מאסר " ללא צו לשירות מבחן " (מהקשר הדברים נראה כי הכוונה היא לתסקיר מטעם שירות המבחן). הודגש בבקשה, כי המשיב נעדר עבר פלילי, והוא עשה כל שביכולתו במטרה לרפא את הפגם שנפל במעשיו ולשלם את חובו, אך מצבו הכלכלי לא איפשר זאת. לטענתו של המבקש, החלטת בית המשפט המחוזי לפיה המבקש ישלם את יתרת החוב תוך מספר חודשים, היא " אינה מידתית ", וזאת, על אף שמדובר בהחלטה שניתנה על דעתו של המבקש. בנוסף נטען, כי העונש שהושת על המבקש חורג " באופן קיצוני " מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות. כמו כן, הודגשו בבקשה נסיבותיו האישיות של המבקש, אשר, לטענתו, מובילות למסקנה כי אין להשית עליו עונש מאסר לריצוי בפועל. לבסוף, הלין המבקש גם על היעדר הנמקות מספקות בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות, ועל השיהוי שחלף מאז הגשת כתב האישום נגדו.

דיון והכרעה

7.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, מצאתי כי אין כל הצדקה ליתן למבקש רשות לערעור " בגלגול שלישי ". עסקינן בטענות המכוונות לעניין מידת העונש, ובכגון דא, ההלכה היא כי רשות ערעור תינתן רק במקרים של חריגה קיצונית ממדיניות הענישה הראויה והמקובלת במקרים דומים (רע"פ 5064/14 נתשה נ' מדינת ישראל (22.7.2014);

רע"פ 4902/14

צבאן נ' מדינת ישראל (16.7.2014);

רע"פ 4892/14

שאקר נ' מדינת ישראל (15.7.2014)). עניינו ש ל המבקש איננו נמנה על מקרים אלה (השוו, למשל: רע"פ 4394/14 פיקהולץ נ' מדינת ישראל (17.8.2014); רע"פ 8616/08 ג'בארין נ' מדינת ישראל (23.10.2008)), וזאת בפרט נוכח הקנסות המינהליים אשר הוטלו על החברה שפעלה בניהולו של המבקש, בגין עבירות דומות, מבלי שהופקו מכך הלקחים המתאימים. לפיכך, דין הבקשה להידחות.

8.

למעלה מן הצורך ייאמר, כי דין טענותיו של המבקש להידחות גם לגופן. בפתח הדברים, יודגש כי לטעמי לא היה מקום להגשת בקשה לרשות ערעור, לאחר שהמבקש הצהיר בפני בית המשפט המחוזי, כי ככל שלא יוסרו המחדלים, הוא יסכים לדחיית הערעור.

9.

עבירות המס פוגעות בקופת המדינה ובעיקרון השיוויון בין נישומים. חומרתן של עבירות אלה היא מן הידועות, והרשעה בהן גוררת, על פי רוב, ענישה הכוללת רכיב של עונש מאסר לריצוי בפועל, לצד רכיב של קנס כספי ( רע"פ 74/13 חלידו נ' מדינת ישראל (17.3.2013)). מצבו הכלכלי של המבקש, והיעדר יכולת מצידו לשלם את החוב, אינם מהווים עילה להקלה בעונש ( רע"פ 1688/14

כץ נ' מדינת ישראל (9.3.2014); רע"פ 1717/14 ליזרוביץ נ' מדינת ישראל (30.3.2014) (להלן: עניין ליזרוביץ ) ;

; רע"פ

977/13 אודיז נ' מדינת ישראל (20.2.2013)) . על אחת כמה וכמה, יפים הדברים בעניינו של המבקש, אשר הערכאות הקודמות נעתרו לבקשותיו החוזרות ונשנות למתן ארכה, לשם הסרת המחדלים, אך לשווא. בהקשר זה יצויין, כי המבקש מלין על פרק הזמן הממושך אשר חלף מיום הגשת כתב האישום, אלא שעל פני הדברים, העיכוב המהותי בהליכים המשפטיים נגרם בעטיו של המבקש, כאמור. גם יתר נסיבותיו האישיות של המבקש, אינן מצדיקות התערבות בעונש שהושת עליו. זאת, לאחר שבית משפט השלום נתן לנסיבות אלה משקל במסגרת גזר הדין, וכן נוכח הכלל לפיו מדיניות הענישה בעבירות מס דוגלת במתן הבכורה לאינטרס הציבורי ולשיקולי הרתעה ( רע"פ 4323/14 מולדובן נ' מדינת ישראל (26.6.2014); רע"פ 7964/13 רובינשטיין נ' מדינת ישראל , בפסקה 9 (31.12.2013); עניין ליזרוביץ )). לבסוף, יצויין כי המבקש לא הבהיר מדוע הוא סבור, כי חלה בעניינו חובה לקבל תסקיר מטעם שירות המבחן, וגם טענה זו דינה להידחות (ראו, בהקשר זה, רע"פ 8884/13 פלוני נ' מדינת ישראל , בפסקה 13 להחלטתי (11.6.2014)).

10.

אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית בזאת.