פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ 647/06
- א'
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
המבקש:
יוסף סאמט
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום
25.12.05, בתיק ע"פ 70423/04, שניתן על ידי כבוד השופט י' גרוס
ובקשה לעיכוב ביצוע העונש
בשם המבקש: עו"ד מנחם
רובינשטיין
החלטה
1.בכתב-אישום שהוגש כנגד המבקש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו נטען, כי המבקש, אשר שימש בין השנים 1999-1998 כחשב ומנהל בחברה בשם שמלוק רבן, פרסום ושיווק בע"מ, גנב מן החברה סכום של 500,000 ש"ח, בין היתר, באמצעות זיוף חתימותיהם של מורשי החתימה של החברה, משיכת שיקים שלא כדין וביצוע רישומים כוזבים במסמכי התאגיד. נוכח כל אלה, יוחסו למבקש עבירות של גניבה בידי עובד, גניבה בידי מורשה, זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר, רישום כוזב במסמכי תאגיד, קבלת דבר במרמה וכן מרמה והפרת אמונים - עבירות לפי סעיפים 391, 393, 418, 423, 415 ו-425 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (בהתאמה).
2.בחודש תמוז תשס"ג (יולי 2003) הודיעו הצדדים לבית המשפט כי גיבשו הסכם טיעון, במסגרתו יודה המבקש בעבירות שיוחסו לו, וישיב למתלוננים סכום של 500,000 ש"ח בצירוף הצמדה. מנגד, התחייבה המשיבה לעתור לעונש של מאסר בפועל לתקופה של שנתיים, בעוד שהסנגור יהיה רשאי לטעון כהבנתו. המבקש מילא את חלקו בהסדר, ובעקבות כך נגזרו לו 24 חודשי מאסר, מתוכם 12 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. בגזר-הדין ציין בית-המשפט, כי העובדה שהמבקש השיב את הכסף שנטל שלא כדין, מהווה נסיבה מקלה, אולם אין בה כדי לחלצו מריצוי עונש של מאסר ממש.
3.המבקש הביא את השגותיו כנגד גזר-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. הוא טען, כי נוכח הזמן הרב שחלף מאז ביצוען של העבירות, ונוכח השבתם של הכספים שנגזלו, ראוי היה להקל עימו ולהסתפק בגזירתו של מאסר בו יוכל לשאת בדרך של עבודות שירות. בית-המשפט (סגן-הנשיא י' גרוס והשופטות מ' רובינשטיין וא' קובו) דחה את הערעור, ונימק זאת בכך שחלוף הזמן אינו אלא "אחד השיקולים שיש לשקול ... אולם בנוסף לשיקול זה יש כמובן להביא בחשבון את השיקולים הנוגעים לחומרת העבירות שבוצעו ולשיקול ההרתעה" (עמ' 4 לפסק-הדין).
4.כעת עותר המבקש ליתן לו רשות לערער בפני בית משפט זה. הוא עושה זאת על בסיס הטענות ששימשו אותו בערעורו, עליהן הוא מוסיף את אלה: גזירתו של מאסר כיום אין בה כדי לשרת מטרה הרתעתית כלשהי, נוכח הזמן הרב שחלף מאז ביצוען של העבירות; גם נסיבותיו האישיות מחייבות להימנע מהשתתו של מאסר ממש, בין היתר, משום שבכך יהיה כדי לסכל את תהליך האימוץ בו החלו הוא ובת זוגו בשנים האחרונות.
5.דין הבקשה להדחות. הלכה היא כי רשות ערעור תינתן רק מקום בו מעלה הבקשה שאלה כללית, בעיקר משפטית, החורגת מגדר עניינו של המבקש. הבקשה שבפני נסבה כולה על חומרת העונש שנגזר למבקש, וככזו אין היא מעלה שאלה כללית אלא פרטנית בלבד. יתרה מכך, כבר נפסק לא אחת כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מהווה עילה לקיומו של ערעור נוסף, אלא בהתקיים נסיבות חריגות כמו סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת, ולא גיליתי חריגה מסוג זה במקרה הנוכחי (השוו רע"פ 10213/03 קורן נ' מדינת ישראל ; רע"פ 149/88 טוביה נ' היועץ המשפטי לממשלה ; רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל ; רע"פ 4938/98 חליל נ' מדינת ישראל ; רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת ישראל ; רע"פ 5258/03 פדילה נ' מדינת ישראל ).
לאור כל האמור, הבקשה נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.
ניתנה היום, כ"ג בטבת תשס"ו
(23.1.2006).
ש ו פ ט