מ"ח 6734/01 יוסף וינר נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.כנגד המבקש הוגש כתב אישום בגין בניה ללא היתר בת.פ. 6015/96 בבית המשפט השלום בבאר שבע. במהלך הדיון (ביום 3.7.97) הגיעו הצדדים להסכמה לפיה כתב האישום יימחק. במקומו של כתב האישום באה בקשה בהתאם לסעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה1965- (להלן: חוק התכנון והבניה), המאפשר הריסה ללא הרשעה בנסיבות המנויות בסעיף. המבקש הודה כי בנייתו נעשתה ללא היתר, ובית המשפט (סגן הנשיא השופט מ' מיכליס) מחק את כתב האישום והוציא צו הריסה, תוך שהוא מורה כי ביצועו יידחה למשך עשרים וארבעה חודשים.

2.מאז ועד היום נקט המבקש בהליכים שונים ומגוונים, שמטרתם למנוע את הריסת המבנה. תחילה פנה המבקש לבית משפט השלום לביטול ההחלטה האמורה. הבקשה נדחתה ביום 3.8.97. על החלטה זו ערער המבקש לבית המשפט המחוזי ביום 16.9.97 (ע"פ (ב"ש) 7334/97 וינר נ' עיריית באר שבע ; להלן: הערעור הראשון). בערעורו טען המבקש, כי הסכים לעסקת הטיעון כיוון שהובטח לו על ידי בא כוח העיריה, שיקבל היתר בניה לאחר שיגיש בקשה מתאימה לרשויות המוסמכות. משהתברר למבקש, לטענתו, שסיכוייו לקבלת היתר בניה קלושים, ביקש לחזור בו מעסקת הטיעון. במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי הוחלט, בהסכמת הצדדים, שהתיק יוחזר לבית משפט השלום רק על מנת שתבחן השאלה האם היה מקום לתת את צו ההריסה. הודגש, על דעת שני הצדדים, כי עסקת הטיעון לא תבוטל, וכי בית משפט השלום יכריע בעניין מתן צו ההריסה (ובעניין זה בלבד) ללא שמיעת עדויות. בית משפט השלום שב ודן בעניינו של המבקש (ביום 31.9.99), והותיר את צו ההריסה על כנו. בהחלטתו ציין בית המשפט, כי מדובר בתוספת בנייה שנעשתה ללא היתר, ועל כן - אין סיבה להורות על מניעת הריסת התוספת. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"פ (ב"ש) 7084/99 וינר נ' מדינת ישראל ; להלן: הערעור השני). בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא א' לרון, כבוד סגן הנשיא י' פלפל וכבוד השופט נ' הנדל) שב ודן בעניין (ביום 14.8.2000), ומשלא ראה טעם להיעתר לבקשת המבקש לחזור בו מעסקת הטיעון, דחה את הערעור. המבקש פנה לבית משפט זה בבקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (רע"פ 6912/00 וינר נ' מדינת ישראל ). בית משפט זה (כבוד השופט ת' אור) דחה את בקשת רשות הערעור ביום 5.11.2000.

3.במקביל ובנוסף למסכת אירועים זו, נקט המבקש הליכים נוספים בעניינו. המבקש טוען, כי אחד מעורכי הדין המעורבים בפרשה זו שימש בה בעת, הן בתפקידים ציבוריים בעיריית באר-שבע ובועדה המקומית לתכנון ובניה, והן כעורך דין שייצג את מתנגדי בקשת היתר הבניה שהגיש המבקש לעיריית באר-שבע. בגין ניגוד עניינים לכאורי זה, תבע המבקש את עורך הדין בתביעה אזרחית בבית המשפט השלום (ת"א (ב"ש) 6308/98). הליך נוסף ניהל המבקש בבית המשפט המחוזי כנגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה (ע"פ 7434/98). בית המשפט המחוזי דחה גם את ערעור זה. כנגד עורכי הדין המעורבים בפרשה הגיש המבקש תלונות במשטרת ישראל, וזו החליטה לסגור את החקירה משלא הוכח קיומה של אשמה פלילית. כנגד החלטת משטרת ישראל עתר המבקש לבית משפט זה (בג"ץ 5993/00 וינר נ' מדינת ישראל ואח' ; להלן: העתירה הראשונה). בית משפט זה (כבוד השופטים מ' חשין, י' זמיר וד' בייניש) דחה עתירה זו ביום 1.11.2000. בנוסף התלונן המבקש כנגד עורכי הדין בלשכת עורכי הדין. משזו דחתה את תלונתו, עתר המבקש לבג"ץ כנגד לשכת עורכי הדין (בג"ץ 4198/00 וינר נ' ועד מחוז דרום של לשכת עורכי הדין בבאר-שבע ; להלן: העתירה השניה). העתירה השניה תלויה ועומדת בפני בית משפט זה.

4.המבקש הגיש בקשתו זו לקיום משפט חוזר ביום 3.6.2001. בבקשתו חוזר וטוען המבקש, כי הסכים לעסקת הטיעון משום שהובטח לו על ידי בא כוח העירייה, שאם יגיש בקשה לקבלת היתר בניה - בקשתו תאושר. המבקש מסכם את נימוקיו בטענה שלא ניתנה לו הזדמנות להציג ראיותיו בפני הערכאות שדנו בעניינו, וכי לו ניתן לו מבוקשו זה - לא היה בסיס להרשעתו. לביסוס טענתו מציג המבקש פירוט של שמונה ראיות שונות המצדיקות, לדידו, משפט חוזר. בין כל הראיות מונה המבקש את הטענה כי מנעו ממנו להוכיח שלכתב האישום אין כל בסיס חוקי; שהסכמתו לעסקת הטיעון התבססה על הבטחת בא כוח העירייה; שזויפה בקשתו להיתר בועדה המקומית; שעורכי הדין המעורבים בפרשה פעלו בניגוד עניינים חמור; ושיסודו של האישום כנגדו מקורו בקנוניה. כיוון שחלק מטענותיו נטענו ונדונו בעתירה הראשונה, וכיוון שחלק אחר מטענותיו עתיד להתברר בפני בית משפט זה במסגרת העתירה השניה, אינני רואה צורך להרחיב בהצגת טענות המבקש. ביום 29.8.2001 הגיש היועץ המשפטי לממשלה את תגובתו בשם המשיבה, בה הובעה התנגדותו לקיום משפט חוזר.

5.ביום 9.9.2001 הגיש המבקש בקשה שכותרתה "בקשה להזמנת עדים, צירוף מסמכים, וכן צירוף של צילום מהעיתון של פסק דין כב' השופט אנגלרד בע.א. 4958/00, פס"ד מיום 21/12/00 שם קבע כבוד השופט המלומד כי מרמה מבטלת הכל". בקשה זו באה על רקע תגובת היועץ המשפטי לממשלה, אשר המליץ שלא להיענות לבקשה לקיום משפט חוזר. בבקשה זו חוזר המבקש ומגולל את השתלשלות המקרה, תוך שהוא מנמק מדוע הוא חולק על עמדת היועץ המשפטי לממשלה. יוער כבר כעת, כי אינני מוצא כל סיבה להיענות לבקשתו של המבקש ולאפשר הגשת המסמכים והעדת עדים. אין במסמכים המבוקשים או בהעדת העדים כדי להוסיף או להרחיב על החומר הרב שכבר הגיש המבקש במסגרת בקשתו ואשר מצוי לפני. על כן, דין בקשה זו להידחות.

6.היועץ המשפטי לממשלה סמך את התנגדותו לקיום משפט חוזר, בין היתר, על הטיעון כי טיבו של ההליך העומד ביסוד הבקשה אינו עונה לגדר "עניין פלילי", וכי קיומו של משפט חוזר איננו מיועד להצגת ראיות אשר נדחו על ידי בתי משפט קמא או לטענות שהוחלט לגביהן שהן אינן רלבנטיות לבירור ההליך המשפטי שבשמו התבקשה הבאתן. היועץ המשפטי לממשלה ביסס את עמדתו על מספר הנמקות נוספות, שעיקרן: עובדת ייצוגו המשפטי של המבקש בעת הסכמתו לעסקת הטיעון; קיומם של הליכים נוספים ושונים בהם התבררו טענותיו של המבקש בדבר קיומה של קנוניה כנגדו; ואי מתן הסבר, לגופו של עניין, לעצם הבניה ללא היתר שהובילה למתן הצו האמור.

7.סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן: חוק בתי המשפט), קובע כי ניתן להורות על משפט חוזר ב"עניין פלילי שנפסק בו סופית...". היועץ המשפטי לממשלה טען בפני, כי העניין הנדון כאן איננו מסוג העניינים בהם ניתן להורות על משפט חוזר, כיוון שהוא אינו נופל בגדר הליך פלילי. פסיקה קודמת של בית-משפט זה עשויה אכן ללמד כי אין לפנינו עניין פלילי (השוו: בג"ץ 28/50 מינצר נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, תל-אביב , פ"ד ד 492; ע"פ 365/67 מדינת ישראל נ' קוברסקי , פ"ד כא(2) 780); ע"פ 874/78 סואעד נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה , פ"ד לה(1) 678). עם זאת, כיוון שלאחר העיון בבקשה ובחומר הנלווה לה באתי לידי מסקנה כי בנסיבות שלפנינו דין הבקשה להידחות, אינני מוצא צורך לקבוע מסמרות בשאלה זו.

8.חוק בתי המשפט מונה את העילות והתנאים להפעלת הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר. סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט קובע, כי ניתן להורות על קיום משפט חוזר אם יוכח שנתקיים אחת מאלה:

"(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה;

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין."

בענייננו, נראה כי עומדת למבחן שאלת תחולתם של סעיף 31(א)(2) וסעיף 31(א)(4).

9.סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט דורש הצגת ראיות או עובדות שיכולות לשנות את תוצאת המשפט לטובת המבקש. האם הוכיח המבקש כי יש בידו ראיות או עובדות העונות על דרישה זו? לנוכח החומר שהובא לפני, יש לענות על שאלה זו בשלילה. השאלה אותה מעלה המבקש, קרי - האם יש מקום לאפשר לו לחזור בו מהסכמתו המקורית לעסקת הטיעון, נדונה פעם אחר פעם בערכאות השונות. בין יתר נימוקי דחיית הבקשה, יש לזכור כי המבקש עצמו הסכים לעסקת הטיעון: תחילה סמך המבקש את ידיו על עסקת הטיעון בבית המשפט השלום. לאחר מכן, בערעורו לבית המשפט המחוזי, הסכים המבקש פעם נוספת לעסקת הטיעון (עת חזר בו מטענותיו כנגד בא כוח העירייה). וכך סיכם זאת בית המשפט המחוזי:

"... הגענו להסכמה שהמערער חוזר בו מטענותיו כלפי ב"כ המשיבה על מה שאמר לו כביכול ושהדיון יצומצם לשאלה אם עפ"י עסקת הטיעון כפי שהיתה היה מקום לתת צו הריסה כפי שבימ"ש קמא נתן או שהיה מקום להימנע ממתן צו הריסה לאור הטענות שהועלו." (הערעור הראשון, עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 7.1.98).

גם לגופו של עניין לא מצאתי בטענותיו של המבקש ממש. התרשמות זו גם הייתה מנת חלקו של בית משפט המחוזי אשר כתב בהחלטתו:

"כתב הערעור מחזיק לא פחות מ- 26 עמודים, אולם אין בו מאום...

בעזרת הליכים שונים ומשונים הצליח המערער לגרום לכך שההליך נגדו ככל שהוא נוגע לבניית הגג הבלתי חוקי ימשך עד אין קץ..." (הערעור השני, עמ' 18-19 לפסק דינו של כבוד סגן הנשיא י' פלפל).

עוד ראוי לציין, כי בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי, כי עורך הדין שכנגדו מפנה המבקש אצבע מאשימה בדבר פעילותו בניגוד עניינים, לא נכח בישיבה הרלבנטית של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה. ממצא עובדתי זה מחליש, במידה רבה, את טיעוניו של המבקש בדבר קיומו של ניגוד עניינים ובדבר ה"ראיות החדשות" המעיד על ניגוד עניינים. מן המקובץ עולה, כי לא התקיימו, בענייננו, תנאי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. לא הונחה לפני תשתית ראייתית או עובדתית העשויה לשנות את תוצאת המשפט לטובת הנידון.

10.סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט מאפשר להורות על קיומו של משפט חוזר עת נתעורר חשש של ממש לעיוות דין. עיקר בקשתו של המבקש סבה סביב הטענה כי הרשעתו יסודה בקנוניה, והיא התקבלה מבלי שיתאפשר לו לטעון את כל טענותיו. ואולם, אין בידי להסכים לטענתו של המבקש. מעיון בהליכים שנוהלו בבתי המשפט קמא עולה, כי הערכאות שדנו בתיק ניסו לצמצם את הדיון לסוגיות שמצאו כי הן רלבנטיות לבירור ההליך שלפניהן. טענותיו השונות של המבקש נבחנו ונבדקו, והוחלט כי אין בהם כדי לסייע בעשיית דין צדק. לעניין זה, יפים הם דברי המשנה לנשיא כבוד השופט ש' לוין אשר ציין באחת הפרשות:

"נוכח ההבדל האמור בין הליכי הערעור לבין הליכי המשפט החוזר לא ייטו הנשיא או השופט האחרים הדנים בבקשה למשפט חוזר בנסיבות רגילות להיעתר לבקשה המבוססת על עובדות, מקום בו לא היה בית-המשפט שלערעור מתיר הבאתן של העובדות כראיות נוספות בגדר הערעור על פסק-הדין." (מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 241; להלן: פרשת ברנס ).

11.ראוי לשוב ולהזכיר, כי את טענותיו העלה המבקש לא רק בערעוריו שנדחו, אלא גם בפני משטרת ישראל (אשר סגרה את תיק), בפני לשכת עורכי הדין (אשר לא מצאה בסיס לטענות המבקש), ולבסוף - גם בעתירות שהוגשו על ידו. קיום משפט חוזר איננו משול להליך של ערעור נוסף, והוא איננו מיועד לבירור טענות שעמדו במהלך הדיונים הקודמים בפני הערכאות השונות. גם על עיקרון זה עמד בית המשפט בפרשת ברנס :

"...ברור שאין להשתמש בעילה זו [סעיף 34(א)4)] אך כדי לבדוק פעם נוספת את העובדות ששימשו יסוד להרשעת המבקש, על יסוד נושאים שכבר נדונו בעבר." (שם, עמ' 258)

12.בנוסף, אין להתעלם מן העובדה, כי המבקש היה מיוצג על ידי עורך דין בהליכים המשפטיים בהם הודה (ואישרר) את עסקת הטיעון (ראו גם מ' שלגי וצ' כהן סדר הדין הפלילי (מהדורה שניה,תשס"א), 500, והאסמכתאות המובאות שם). לאור כל האמור, אינני מוצא בסיס לטענת המבקש בדבר קיומו של עיוות דין. ודאי וודאי שאין בעובדות המקרה שלפני כדי להצביע על קיום "חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין" (כלשונו של סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט).

13.מהאמור עולה, כי לא נתקיימה אף לא אחת מהעילות המנויות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט, ואין לבקשה זו על מה שתסמוך. על כן, הנני דוחה את הבקשה לקיום משפט חוזר.