רע"פ 6813/08 סמיר קירש נ. מדינת ישראל

1.

בקשה זו, להעניק למבקש רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים, מכוונת כנגד העונש שהושת על המבקש בגין הרשעתו (על-פי הודאתו) בעבירה לפי סעיפים 10(א) ו-38(1) לפקודת התעבורה, לאחר שנמצא נוהג במשאית אשר הובילה חומרים מסוכנים בלא שהיה בידו רישיון נהיגה לרכב מסוג זה. המבקש נדון לששה חודשי מאסר, פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך ארבע שנים, 12 חודשי מאסר על-תנאי, וכן הופעל, במצטבר, מאסר על תנאי בן ששה חודשים שעמד נגדו, כך שתקופת המאסר הכוללת הועמדה על 12 חודשים. ההחלטה להטיל עונש זה התבססה על עברו הפלילי המכביד של המבקש, הכולל לא פחות מ-126 הרשעות, מתוכן שבע עבירות זהות לאלו בהן הורשע הפעם. יחד עם זאת, בהטילו את העונש לא התעלם בית המשפט מנסיבותיו האישיות של המבקש, ומטענתו כי רישיון הנהיגה שלו במשאית נשלל בעקבות פציעה ועקב כך נפגעה פרנסתו.

2.

ערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי בירושלים נדחה, משנמצא כי גזר-הדין

"הנו מאוזן, ראוי בנסיבות העניין והולם את חומרת העבירה" (עמ' 3 לפסק-הדין). " [המבקש] הוכיח שאין עליו מורא החוק ואיננו מוכן להיכנע לצווי בית המשפט ולקיים הוראותיו. עברו התעבורתי העשיר מאוד רק מחזק את המסקנה האמורה" ( שם ).

3.

בבקשה הנוכחית עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תוך שהוא מתבסס על הטענות שנדונו ונדחו על-ידי הערכאות קמא. בתוך כך שב המבקש על הסברו לביצוע העבירה, היינו, שהוא שכר אדם לנהוג במשאית, אולם זה נטש את הרכב בצד הדרך, והמבקש שחשש להותיר את המשאית בשולי הכביש נאלץ לנהוג בה. ברם, הסבר זה עמד לנגד עיניו של בית-משפט השלום בעת שגזר את הדין, וספק בעיני אם רחש לגרסה זו אמון, הואיל והיא הושמעה רק בשלב מאוחר, ולא נמצא לה זכר בדו"ח שנרשם למבקש בעת שנתפס, ואף לא במהלך השימוע שנערך לו בהמשך (עמ' 6 להכרעת-הדין). כך או כך, ברי כי אין מדובר בסוגיות משפטיות בעלות חשיבות המצדיקות קיומו של ערעור שני, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.