רע"פ 6918/02 מנשה אחיה נ. מדינת ישראל

1.לפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (הנשיא השופט ג' גלעדי) אשר לפיו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה באשדוד (השופטת ר' לביא).

2.ביום 1.2.00 נהג המבקש באוטובוס ברח' קיבוץ גלויות באשדוד מכיוון צפון לדרום ופנה שמאלה לרח' הרמב"ם. באותה עת, ברחוב הרמב"ם חצה את הכביש במעבר חצייה מימין לשמאל (כיוון נסיעת המבקש) הולך רגל יליד שנת 1929. המבקש בלם בלימת חירום אך לא הצליח למנוע את הפגיעה בהולך הרגל בפינה הימנית קדמית של האוטובוס, לאחר שהולך הרגל הספיק לחצות 2.2 מטר בתוך המעבר. להולך הרגל נגרמו שברים בכתף השמאלית ובצלע השמאלית. המבקש הועמד לדין בגין האירוע בעבירות של נהיגה ברשלנות, אי מתן זכות קדימה במעבר חצייה, גרימת תאונת דרכים, נזק וחבלה של ממש. בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו וגזר עליו קנס של 2,000 ש"ח, עונש פסילה מלהחזיק רשיון נהיגה למשך ארבעה וחצי חודשים וכן עונש פסילה על תנאי. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש.

3.בית משפט השלום קבע כממצא כי המבקש הבחין מבעוד מועד בהולך הרגל העומד על המדרכה כשפניו מופנות לכביש. המבקש עצמו העיד כי לא סבר שהולך הרגל ינסה לחצות את הכביש בטרם יעבור האוטובוס במקום שכן הולך הרגל לא הצטרף לקבוצת הולכי רגל שחצתה קודם לכן את מעבר החצייה אלא נותר לעמוד. אין מחלוקת כי עובר לבלימת החירום הייתה מהירותו של האוטובוס כחמישה עשר קמ"ש לערך. מומחה ההגנה העיד כי נוכח מקום התאונה, מקדם החיכוך, מהירות הנהיגה, זמן התגובה ומהירותו הממוצעת של הולך רגל המשתייך לקבוצת הגיל אליה משתייך הולך הרגל שנפגע בתאונה הייתה התאונה בלתי נמנעת. עם זאת ציין בית המשפט כי לפי עדות המומחה כל מהירות הפחותה מחמישה עשר קמ"ש הייתה מאפשרת את מניעת התאונה.

4.טענתו המרכזית של המבקש היא כי משמעות הרשעתו היא שעל נהג המתקרב למעבר חצייה לעצור תמיד את רכבו עוד בטרם יורד הולך הרגל את הכביש, קביעה שמשמעותה פגיעה באיזון הדרוש בין הצורך לאפשר את זרימת התנועה בכביש לבין הצורך לנקוט זהירות סבירה כלפי הולכי רגל המבקשים לחצותו. כן מתבקשת גם רשות לערער על גזר הדין.

5.דין הבקשה להידחות. אשר להרשעה: כבר נפסק בע"פ 558/97 תק-על 98(2), 291 כי על נהג המתקרב למעבר חצייה "ליתן דעתו לכך, אם יש מי אשר מתכוון לחצות את הכביש במעבר החצייה; ואם כן - להתאים את מהירות נהיגתו למקרה של חצייתו את הכביש. במסגרת זו, וכדי לכבד את זכות הקדימה של הולך הרגל במעבר חצייה, עליו לצפות שזה ינסה לחצות את הכביש; שאולי לא יהיה ער לרכבו המתקרב; אולי ייטול על עצמו סיכון של חצייה על אף התקרבות הרכב; אולי יסמוך על כך שהרכב יכבד את זכות הקדימה שלו. עליו להתחשב גם באפשרות של התנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל" (ראה פיסקה 8 לחוות דעתו של השופט אור). טענת המבקש לפיה סבר כי הולך הרגל לא ינסה לחצות את הכביש וזאת משום שלא הצטרף לקבוצת הולכי הרגל שחצו לפניו נדחתה על ידי הערכאות שקדמו לי. בית משפט השלום קבע כי הולך הרגל עמד על המדרכה ופניו לכביש וכי "כל התנהגותו ביטאה כי בכוונתו אכן לחצות את הכביש". גם אלמלא ממצא זה, כשלעצמו מצדיק את דחיית הבקשה, הרי במצב שבו אין זה ברור אם הולך הרגל עומד לחצות את מעבר החצייה אם לאו, ואין אינדיקציה לכאן או לכאן, חייב נהג הרכב לצפות אפשרות כזו ובמקרה מתאים אפילו להאיט את רכבו עד כדי עצירה לפני מעבר החצייה: המר' 475/69 פ"ד כג(2) 248, דבר שהמבקש לא עשה.

אשר לעונש: העונש שהוטל על המבקש אינו חמור במידה שתצדיק את בחינתו החוזרת בערכאה שלישית.

הבקשה נדחית. ממילא מתבטלת הבקשה לעיכוב ביצוע עונש פסילת רשיון הנהיגה.