רע"פ 9426/03 ינון שעובי נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ולפי סעיף 64 לפקודת התעבורה. כנטען בכתב האישום, פגע המבקש ברכבו מסוג אוטובוס, בהולך רגל, קשיש כבן 73, אשר החל בחציית הכביש במעבר החצייה. במהלך ביצוע פניה ימינה, הבחין המבקש בקשיש אשר חצה באותה עת את מעבר החצייה בנתיב התחבורה הנגדי, ואף צפר לו על-מנת להזהירו. לאחר שהבחין בקשיש על אי התנועה המפריד בין שני הנתיבים, הניח המבקש, ככל הנראה, כי הלה הבחין באוטובוס המתקרב וכי אין בכוונתו להמשיך ולחצות גם את מעבר החצייה השני. לפיכך, המשיך המבקש בנסיעתו, במהירות של כ – 23 קמ"ש, תוך שהוא מסב את מבטו לראי הצידי ואין הוא מבחין בקשיש שהחל חוצה את הכביש. לאחר שהמנוח הספיק לחצות את הכביש במעבר החצייה ועבר 3.4 מטר משמאל לימין, פגע האוטובוס בקשיש בפינה הימנית של האוטובוס. כתוצאה מהפגיעה נגרם מותו של המנוח למחרת התאונה.

בית המשפט לתעבורה באשדוד (השופטת ר' לביא ) זיכה את המבקש מחמת הספק. המשיבה ערערה על זיכוי זה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בהעדר מחלוקת עובדתית בין הצדדים, נסוב הדיון סביב השאלה מהי הנורמה הנדרשת מנהג בהתקרבו למעבר חצייה. בית המשפט קמא (השופטים: ג' גלעדי, נ' הנדל ור' יפה-כ"ץ ), לאחר שערך סקירה מקיפה של פסיקת בית המשפט העליון בנושא, קיבל את ערעור המשיבה. נקבע, כי חובת הזהירות חלה על הנהג כל הדרך עד היכנסו לשטח מעבר החצייה. חצייתו של אדם מבוגר את נתיב התחבורה הנגדי לכיוון אי התנועה, צריכה הייתה להדליק נורה אדומה אצל המבקש. בהתאם, היה עליו לקבל סימן המעיד באופן ברור ומשכנע, שהולך הרגל החליט לעצור עד שהאוטובוס יחלוף על פניו. עוד נקבע כי מידת הזהירות הראויה מחייבת עצירת הרכב, או לפחות האטת מהירות הנסיעה, כך שבעת הצורך תתאפשר עצירה על אתר. חובת זהירות זו אך מתחדדת מקום שהולך הרגל הוא קשיש. בית המשפט קמא הרשיע כאמור את המבקש בעבירה של גרם מוות ברשלנות, והחזיר את התיק לבית המשפט לתעבורה לצורך גזירת עונשו.

בית המשפט לתעבורה גזר על המבקש קנס על-סך 4,500 ₪, 12 חודשי מאסר על-תנאי למשך שנתיים, 200 שעות שירות לתועלת הציבור וכן 3 שנות פסילת רישיון נהיגה. בית המשפט המחוזי (השופטים: י' פלפל, נ' הנדל, ר' ברקאי ) דחה את ערעורו של המבקש על חומרת העונש.

בפני בית משפט זה מבקש בא-כוח המבקש לערער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. לגישתו, פירושה המעשי של רמת הזהירות אותה עיגן בית המשפט קמא בעניינו של מרשו, משמעה הטלת אחריות מוחלטת בכל מקרה של פגיעה בהולך רגל במעבר חציה. לחלופין מבקש בא-כוח המערער כי תינתן רשות ערעור כדי להקל בעונשו של מרשו בהתחשב בזמן הרב שחלף מאז התאונה ובעובדה שבמשך תקופה ארוכה זו, המשיך לעבוד כנהג אוטובוס.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובת המשיבה, נחה דעתי כי הבקשה איננה מעלה שאלות ממין אלו שיש לתת בגינן רשות ערעור לערכאה נוספת. הבקשה אינה מצביעה על סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123). פסיקת בית משפט זה בסוגית החובות המוטלות על נהג בהתקרבו אל מעבר חציה הנה ענפה ומצביעה באופן מפורש על הצורך לצפות את התנהגות הולך הרגל, אף אם זו רשלנית (ע"פ 558/97 מלניק נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כן נפסק כי בכל מקרה של ספק בליבו של הנהג באשר לכוונת הולך הרגל, עליו להפעיל שיקול דעתו לחומרה (רע"פ 6918/02 מנשה אחיה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק היטב והוא מיישם את ההלכה שנפסקה על-ידי בית משפט זה בשורה של פסקי דין. גם הטענות כנגד חומרת העונש אין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור. כלל הוא כי רשות ערעור לענין העונש תינתן אך במקרים חריגים ויוצאי דופן ועניינו של המבקש כאן אינו מסוג אותם מקרים חריגים.

הנימוקים לקולת העונש שאכן עומדים למבקש, הובאו בחשבון בגזר הדין שהושת עליו.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.