רע"פ 7000/97 מיכל רוטנברג נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא מ' לינדנשטראוס והשופטים ח' פיזם וש' ברלינר) בע"פ 294/97, 304/97, שניתן ביום 9.10.97.

1.ביום 28.2.93 חצו את הכביש ברחוב מוריה בחיפה בני הזוג גרינברג, שהיו אז בני למעלה מ70-. תוך כדי חציה זו, בתוך מעבר החציה, נפגעו שניהם ממכוניתה של המבקשת. האשה נחבלה חבלות של ממש, והבעל נפטר מפצעיו כעבור כחודש.

2.המבקשת הורשעה בבית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כב' סגן הנשיא י' פוקס) בעבירות של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז1977-, וסעיפים 40 ו64- לפקודת התעבורה

(נוסח חדש) התשכ"א1961-, וכן בעבירות של אי מתן זכות קדימה להולכי רגל במעבר חצייה בניגוד לתקנה 67(א) לתקנות התעבורה ואי האטה לפני מעבר חצייה, עבירה לפי תקנה 52(6) לתקנות התעבורה. העונש שנגזר עליה היה 4 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים על עבירה של נהיגה בזמן פסילה, קנס בסך של 3000 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתו, וכן פסילה מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה לתקופה של 6 שנים, בניכוי ימי הפסילה המנהלית. בפסק דינו קבע השופט פוקס כי המבקשת יכולה וחייבת היתה להבחין במועד בהולכי הרגל, ולמנוע בכך את הפגיעה, אפילו אם נהגה במהירות של 40 קמ"ש. משלא הבחינה בהולכי הרגל במועד ולא עצרה כדי לאפשר חצייתם, התרשלה וגרמה לפגיעה.

3.המבקשת ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי לא נמצאו בממצאים ובמסקנות כל שגיאה, בדין או בעובדה, המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור, או שיש בה כדי לערער את נכונות מסקנותיו של בית משפט השלום. בית המשפט גם החליט שאין הצדקה להתערב בעונש הפסילה, וכי הענישה הולמת בחומרתה את הנסיבות.

4.המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בבקשתה היא טוענת כי הורשעה למרות שמוסכם כי לא היה סיפק בידה להיעצר לפני המעבר, וזאת למרות שנהגה במהירות איטית. המבקשת מעלה את השאלה האם יש להתיחס למעבר חציה כאילו המדובר במדרכה או אפילו במנהרה או גשר שיוחדו למעבר הולכי רגל או שיש למצוא את שביל הזהב בין החובה לאפשר לתנועת כלי הרכב להתנהל מחד ולהולכי רגל לחצות בבטחה ככל הניתן מאידך. עוד היא טוענת כי לאור עקרונות תיקון מס' 39 לחוק העונשין המדגישים את שמירת זכויות הנאשם, אין להעניש נהג שלא חטא ברשלנות. כמו כן המבקשת עותרת שתינתן לה רשות ערעור בשאלה האם הולך הרגל נפטר עקב מצבו הרפואי החולני טרם התאונה או כתוצאה ממנה.

5.בתגובתה טוענת המשיבה כי הלכה פסוקה היא שמעבר החציה הוא "מקום המבטחים" ו"קודש הקודשים" של הולך הרגל, וכאשר אדם נפגע בתוכו, קיימת חזקה לפיה נפגע באשמת נהג הרכב הדורס. הכלל הבסיסי הוא שנהג חייב להאט את מהירות נסיעתו בהתקרבו למעבר חציה, לסרוק את מלוא רוחבו של המעבר כדי לאתר הולכי רגל "החוצים" או המבקשים לחצות, ואף לבלום את רכבו אם ימצאו כאלה. המשיבה מפרטת קבוצת מקרים בהם עשוי נהג לצאת זכאי בדינו. לגבי הענין שלפני נטען כי המבקשת, על פי ממצאי הערכאה הראשונה, יכלה להבחין בהולכי רגל החוצים במעבר החציה או המתקרבים אליו - ממרחק של 50 מטרים לערך. יתרה מזאת, המבקשת היתה במרחק גדול יותר ממרחק העצירה הדרוש כדי למנוע פגיעה, בעת שהמנוח נכנס למעבר החציה, ועל כן יכלה לבלום ולהמנע מפגיעה בו. באשר לטענת המבקשת כי לא ניתן להרשיע נהג אשר איחר בתגובתו "חלקי שניה" טוענת המשיבה כי הטענה אינה רלבנטית למקרה זה, היות שאין מדובר בפגיעה בהולכי רגל אשר נכנסו לכביש במקום לא צפוי שאינו מיועד לחציתם, אלא מדובר במי שדרס הולכי רגל שחצו במעבר חציה, כלומר חובת הזהירות גדולה בהרבה, והיה על המבקשת לוודא מראש, ממרחק של 50 מטרים, כי אין הולכי רגל המבקשים לחצות או חוצים את הכביש. עוד טוען המשיב כי העובדה שהמבקשת לא זיהתה את המנוח בטרם נפגע מחזית רכבה מורה על נהיגתה הלא זהירה. עוד נטען כי טענתה של המבקשת בדבר תיקון מס' 39 לחוק העונשין אינה עומדת, כיון שבמקרה דנן המבקשת אכן "חטאה" בכך שגרמה למותו של המנוח בשל התרשלותה.

6.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה וביתר המסמכים שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור. נחה דעתי כי לא מתעוררות בבקשה סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית מיוחדת המצדיקות מתן רשות ערעור בערכאה שלישית (וראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3)123). יתרה מזאת, לנוכח הכרעותיו העובדתיות של בית משפט השלום אין כל ספק שהמבקשת יכולה היתה לעצור בבטחה, ומשלא עשתה כן התרשלה, והביאה בעקבות כך למות המנוח.

הבקשה נדחית.