רע"פ 701/13 נחמני שמעון נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ר' בן-יוסף ) מתאריך 17.01.2013 ב-עפ"ת 64040-12-12, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' השופט י' גרטי ) (להלן: בית המשפט לתעבורה ) מתאריך 17.12.2012 בתיק פמ"ר

8825-11-12.

להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשה.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

2.

בתאריך 12.11.2012 החליטה רשות הרישוי, בהתאם לסמכותה לפי סעיף 56 ל פקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה ), ולפי תקנה 212ב ל תקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ), לפסול את המבקש מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של שלוש שנים.

החלטה זו הובאה לאישורו של בית המשפט לתעבורה, בהתאם להוראת סעיף 57(ב) ל פקודת התעבורה . בתאריך 17.12.2012 קיבל בית המשפט לתעבורה את בקשת המשיבה לאישור החלטת רשות הרישוי באופן חלקי, וקבע כי תקופת פסילת המבקש מלהחזיק רשיון נהיגה תופחת משלוש שנים לשנתיים בלבד.

3.

על החלטת בית המשפט הנכבד לתעבורה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד. עיקר טענותיו של המבקש בערעור הנ"ל היו כי פסילתו מלהחזיק רשיון נהיגה, בהסתמך על תקנה 212ב ל תקנות התעבורה , הינה בגדר ענישה רטרואקטיבית, וכי היה על רשות הרישוי להסתפק בהפעלתם של אמצעים מנהליים בעוצמה פחותה (בהתאם למפורט בתקנה 549(ד) ל תקנות התעבורה ).

בפסק דינו הקצר, דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את כל טענותיו של המבקש. בית המשפט המחוזי ציין כי: סעיף 56 "ל פקודת התעבורה איננו מחייב קודם להפעלתו נקיטת אמצעי תיקון קלים יותר או אחרים, כך נאמר במפורש בדין" (כאן המקום להעיר, כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד נפלה טעות סופר בציון מספר הסעיף מתוך פקודת התעבורה ). בנוסף, הפנה בית המשפט המחוזי הנכבד לפסיקותיו של בית משפט זה (אותן אפרט בהמשך), בגדרן נדחתה טענה לפיה פסילת רשיון נהיגה על פי תקנה 212ב ל תקנות התעבורה היא בבחינת ענישה רטרואקטיבית. לבסוף, בחן בית המשפט המחוזי הנכבד את גיליון הרשעותיו של המבקש, וקבע כי פסילתו מלהחזיק רשיון נהיגה היא "מחוייבת המציאות". לפיכך, דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את ערעורו של המבקש, והותיר את החלטתו של בית המשפט לתעבורה על כנה.

מכאן הבקשה שבפני.

טענות המבקש

4.

המבקש טוען כי בית משפט זה אמנם נתן דעתו בעבר ביחס להפעלתה של תקנה 212ב ל תקנות התעבורה , ודחה בהחלטותיו את הטענה כי מדובר בענישה רטרואקטיבית, אך החלטות אלה ניתנו בדן יחיד, וזאת בעוד "טענות אלה יפה להן כי ידון בהן הרכב של בית המשפט העליון בטרם תינתן החלטה המחייבת את כל בתי המשפט". עוד בהקשר לטענת הענישה הרטרואקטיבית, גורס המבקש כי חלק מהעבירות שבהן הורשע בעבר היו מסוג ברירת משפט, ואם היה יודע שהוא עתיד לספוג סנקציה כה חריפה, בדמות פסילה ממושכת של רשיון הנהיגה שלו, לא היה מודה בהן – אלא מבקש להשפט בגינן.

לגוף הדברים, טוען המבקש כי לשונה של תקנה 212ב ל תקנות התעבורה מגבילה מאוד את שיקול דעתה של רשות הרישוי, בבואה להחליט האם לפסול את רשיון הנהיגה של אדם כלשהו. לשיטת המבקש, עשוי להווצר מצב אבסורדי, לפיו אדם אשר ביצע עבירות כהולך רגל, או עבירות אותן הגדיר כ-"עבירות טכניות", יוגדר כמי שנשקפת ממנו סכנה כנהג, ולכן יפסל מלהחזיק רשיון נהיגה. לפיכך, המבקש טוען כי: "תקנה 212ב ל תקנות התעבורה הינה הן בלתי סבירה והן בלתי מידתית".

לבסוף, המבקש שב וטוען כי לא היה מקום להפעיל נגדו את תקנה 212ב ל תקנות התעבורה , אלא היה ראוי להסתפק ב-"אמצעי תיקון" אחר, ובמיוחד זה הקבוע בתקנה 549(ד) ל תקנות התעבורה .

5.

נוכח הנטען בבקשת רשות הערעור, החלטתי בתאריך 28.01.2013 כי תגובת המשיבה מתבקשת, וזו הוגשה בתאריך 17.02.2013.

בתגובתה, טוענת המשיבה כי כל טענותיו העקרוניות של המבקש נידונו כבר בפני בית משפט זה, ולפיכך אין הצדקה ליתן רשות ערעור בעניינו של המבקש. כמו כן, התייחסה המשיבה לנסיבותיו הפרטניות של המבקש, ולגיליון הרשעותיו, ובהתאם טענה כי גם אם תתקבל טענתו העקרונית של המבקש לפיה יתכן שרשיון הנהיגה של אדם יפסל על סמך עבירות שאינן מעידות על מסוכנות כנהג (כגון עבירות שביצע כהולך רגל, או "עבירות טכניות") – ממילא העבירות שביצע המבקש אינן מסוג זה, אלא עבירות המעידות כי המשך החזקתו ברשיון נהיגה עלולה לסכן אותו ואת הציבור.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבה, ובחומר שצורף להן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור

להידחות . להלן יפורטו בקצרה הנימוקים למסקנתי זו.

רקע נורמטיבי

7.

סעיף 56 ל פקודת התעבורה , אשר מכוחו נחקקה תקנה 212ב ל תקנות התעבורה , קובע כדלקמן:

"היתה רשות הרישוי משוכנעת, על פי ראיות שהובאו לפניה, כי בדרך נהיגתו של בעל רשיון נהיגה יש משום סכנה לעוברי דרך, או שבעל רשיון הנהיגה הוא פרוע או מופרע, רשאית היא, בהחלטה מנומקת ולאחר שניתנה לו הזדמנות להביא טענותיו לפניה, לפסלו מהחזיק ברשיון נהיגה".

לצד סעיף 56 הנ"ל, קובע סעיף 57 ל פקודת התעבורה כדלקמן:

"(א)

בעל רשיון נהיגה שנפסל מהחזיק בו כאמור בסעיף 56, רשאי לבקש משופט תעבורה ביטול הפסילה.

(ב)

פסילה לפי סעיף 56 תפקע כתום 30 יום מיום החלטת הפסילה, אם לא הוגשה לשופט תעבורה בקשה לאישורה לפני תום מועד זה או אם לא בוטלה על ידי השופט לפני כן.

(ג)

שופט תעבורה רשאי לאשר את הפסילה, לצמיתות, לתקופה מסויימת או עד למילוי תנאים שיקבע, לשנותה או לבטלה".

8.

בטרם "באה לעולם" תקנה 212ב ל תקנות התעבורה , פעלה רשות הרישוי על פי סמכותה העקרונית, כקבוע בסעיף 56 ל פקודת התעבורה , אך בלא שהמחוקק, או מחוקק המשנה, קבעו אמות מידה ברורות ביחס לשאלה מתי תופעל הסמכות הנ"ל. ב-רע"פ 3676/08 זנו נ' מדינת ישראל (27.07.2009) (להלן: עניין זנו ) נדרש הרכב שופטי בית משפט זה לסוגיות חוקתיות וחוקיות שונות ביחס לפרשנותו של סעיף 56 הנ"ל. בסופו של פסק דין מפורט ומנומק, קבע חברי, השופט ס' ג'ובראן (בהסכמת השופט א' א' לוי והשופט י' דנציגר ), כי אין מניעה שרשות הרישוי תפעיל את סמכותה על פי הסעיף האמור, ותפסול את רשיון הנהיגה של אדם, וכי הדבר איננו בבחינת ענישה רטרואקטיבית, או ענישה כפולה. יחד עם זאת, נקבע כי יש מקום לקבוע בחקיקת משנה הנחיות ברורות, אשר על פיהן תפעל רשות הרישוי בטרם תחליט האם לפסול אדם מלהחזיק ברשיון נהיגה.

9.

נוכח פסק הדין ב עניין זנו הנ"ל, התקין מחוקק המשנה את תקנה 212ב ל תקנות התעבורה , הקובעת כדלקמן:

"(א)

רשות הרישוי תפסול את רישיון הנהיגה של נהג שבדרך נהיגתו יש משום סכנה לעוברי דרך כאמור בסעיף 56 לפקודה, לחמש שנים, אם הורשע בכך שבמהלך 5 שנים רצופות שקדמו להחלטתה של רשות הרישוי ביצע אחד מאלה:

(1)

30 עבירות תעבורה, למעט עבירות חניה;

(2)

חמש עבירות מהעבירות המנויות בסעיף 40א(א)(1) לפקודה או בתוספת העשירית לה.

(ב)

קביעת קיומן ותוקפן של הרשעות לצורך תקנה זו, תהיה כאמור בתקנה 545, בשינויים המחויבים.

(ג)

על אף האמור בתקנת משנה (א), רשאית רשות הרישוי במקרה מסוים, לקצר את תקופת הפסילה מטעמים אישיים מיוחדים של הנהג שתרשום בהחלטתה, ובכלל זה נכות או מצב רפואי קשים שלו או של בן משפחתו הקרוב המצריך נהיגה שלו ברכב, ובלבד שתקופת הפסילה לא תפחת משלוש שנים; לעניין תקנת משנה זו, לא יראו את היות רישיון הנהיגה מקור פרנסתו של הנהג כטעם אישי המצדיק לקצר את הפסילה.

(ד)

אין בתקנה זו כדי לגרוע מתוקפה או תקופתה של כל פסילה אחרת שהוטלה על הנהג".

10.

לאחר שהותקנה תקנה 212ב הנ"ל, ניתנו בבית משפט זה שתי החלטות בהן נשמעו טענות בנוגע לפרשנותה וחוקתיותה של התקנה האמורה:

(א)

ב-רע"פ 113/12 אזברגה נ' מדינת ישראל (12.02.2012) העלה המבקש טענה לפיה תקנה 212ב הנ"ל איננה מידתית, שכן היא איננה מאפשרת לרשות הרישוי להפעיל שיקול דעת של ממש בטרם תחליט האם לפסול את רשיון הנהיגה של מי שנכלל בתנאים הקבועים בתקנה 212ב(א)(1)-(2) ל תקנות התעבורה . בהחלטתו, דחה חברי, השופט א' רובינשטיין , את הטענה הנ"ל, וקבע כי התקנה נוסחה באופן מידתי, ודאי בהתחשב בכך שעל פי סעיף 56 לפ קודת התעבורה נדרשת הרשות לערוך מעין שימוע, בטרם תקבל את החלטתה.

(ב)

ב-רע"פ 2801/12 ג'ברין נ' מדינת ישראל (21.05.2012) עלתה הטענה כי לא ניתן להסדיר את אמות המידה, אשר נקבעו בתקנה 212ב הנ"ל, בדרך של חקיקת משנה – אלא בחקיקה ראשית בלבד. חברתי, השופטת (כתארה אז) מ' נאור , דחתה את הטענה, וקבעה כי בית משפט זה קבע ב עניין זנו שלצד החקיקה הראשית (קרי, לצד סעיף 56 ל פקודת התעבורה ), יש לקבוע אמות מידה מנחות בחקיקת

משנה (דהיינו, ב תקנות התעבורה ) – ולכן אין הצדקה לשוב ולהדרש לטענות שהעלה המבקש.

11.

עתה, משהוצגו הוראות הדין והפסיקה הכרוכים בתקנה 212ב ל תקנות התעבורה , ניתן לעבור ולדון בטענות הפרטניות שהעלה המבקש בבקשת רשות הערעור המונחת בפני. בכך אעסוק מיד בסמוך.

מן הכלל אל הפרט

12.

טענתו הראשונה של המבקש היא כי אף על פי שבית משפט זה כבר נדרש, כאמור לעיל, לשאלת חוקתיותה וחוקיותה של תקנה 212ב ל תקנות התעבורה , הרי שעשה זאת בדן יחיד, בעוד ראוי שהנושא ידון בפני הרכב תלתא. דין טענה זו להדחות, ולו מן הטעם שב עניין זנו התכנס הרכב שופטים, ונתן דעתו על הסוגיה בכללותה. אמנם, בעת מתן ההכרעה ב עניין זנו

הנ"ל טרם הותקנה תקנה 212ב ל תקנות התעבורה , אך בפסק הדין נקבעו העקרונות אשר הנחו את מחוקק המשנה בבואו להתקין את התקנה האמורה. בנוסף, וכפי שפורט לעיל, בית משפט זה התייחס פעמיים נוספות להיבטים שונים ביחס לתקנה 212ב הנ"ל, וגם אם החלטות אלה ניתנו בדן יחיד – הרי שהן נסמכו על הפסיקה ב עניין זנו , ולא מצאתי טעם של ממש בטענה כי ראוי לשוב ולדון בשלב זה באותם היבטים של התקנה האמורה בהרכב רחב יותר.

13.

הוא הדין גם ביחס לטענותיו של המבקש בדבר ענישה רטרואקטיבית, לכאורה, הנובעת מהפעלתה של תקנה 212ב ל תקנות התעבורה . על פי טענת המבקש, הוא ביצע את העבירות שבהן הורשע בטרם הותקנה התקנה הנ"ל, ולכן התקנתה המאוחרת – ופסילת רשיון הנהיגה על פיה – מהוות ענישה רטרואקטיבית, ולכן אסורה. הטענה הנ"ל נתבררה הן ב עניין זנו , והן בהחלטות שניתנו לאחריו – ונדחתה בכולם, ולפיכך אין מקום ליתן רשות ערעור גם ביחס לטענה זו.

14.

גם טענתו של המבקש לגבי הפעלתו של "אמצעי תיקון" לפי תקנה 549(ד) ל תקנות התעבורה , שהוא אמצעי מתון יותר מאשר פסילת רשיון נהיגה לפי תקנה 212ב ל תקנות התעבורה – דינה להידחות. לצורך כך, די אם אפנה ללשון תקנה 549 הנ"ל, שם נקבע כדלקמן:

"[...]

(ד)

נהג שלחובתו רשומות 72 נקודות תקפות או יותר, או נהג שהוטלה עליו פסילה לפי תקנת משנה (ג), ורשומות לחובתו 36 נקודות תקפות או יותר בטרם חלפו שש שנים ממועד ביצוע העבירה האחרונה מבין העבירות שבשלהן הוטלה הפסילה האמורה, ייפסל רישיונו ל-9 חודשים ויחודש בתום התקופה האמורה רק לאחר שיעמוד בבדיקות רפואיות במכון הרפואי לבטיחות בדרכים ובבחינות כאמור בתקנות 202 עד 210.

"(ה)

אמצעי תיקון שהוטלו על נהג לפי תקנה זו, יהיו מצטברים,

ואין בהטלתם כדי לגרוע מכל סמכות אחרת הנתונה לרשות הרישוי .

[..]"

(ההדגשה הוספה – ח"מ ).

הנה כי כן, תקנה 549(ה) ל תקנות התעבורה קובעת באופן מפורש כי אין כל מניעה להפעיל על נהג גם "אמצעי תיקון" לפי תקנה 549(ד), וגם לפי "כל סמכות אחרת". במילים אחרות, אפשר שנעשה חסד עם המבקש, שכן נגדו הופעלה "רק" הסמכות לפי תקנה 212ב ל תקנות התעבורה , ואילו הסמכות לפי תקנה 549(ד) – לא הופעלה.

15.

נותר לי איפוא לדון בטענת המבקש לפיה עשוי להווצר מצב אבסורדי, שכן על פי לשונה של תקנה 212ב ל תקנות התעבורה אפשר שרשיון הנהיגה של אדם יפסל, אף על פי שצבר לחובתו 30 או יותר הרשעות בעבירות שביצע כהולך רגל, או עבירות שהן בבחינת "עבירות טכניות", ואשר אין בהן כדי ללמד על מסוכנותו כנהג.

אכן, וכפי שטען המבקש, ניתן לומר שטענה זו לא נתבררה באופן מפורש בהחלטותיו הקודמות של בית משפט זה, ויתכן – ובעניין זה אינני קובע דבר – שהיא תעלה בעתיד לדיון, כאשר יובא בפנינו מקרה בעל נסיבות עובדתיות מתאימות. יחד עם זאת, עיון בגיליון הרשעותיו של המבקש מלמד כי רובן המוחלט של העבירות שביצע הן עבירות שהסיכון שנגרם לציבור כתוצאה מביצוען הוא גבוה (לדוגמה: נסיעה ברמזור באור אדום, אי-ציות לתמרור "עצור" ועוד). לפיכך, ניתן להותיר את טענתו העיונית של המבקש בנושא זה ובשלב זה בצריך עיון.

16.

מן המקובץ עד הנה עולה איפוא כי לא עלה בידי המבקש להצביע על טעם ראוי המצדיק לדון בעניינו ב-"גלגול שלישי", ולכן דין בקשתו להידחות.

17.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית . החלטתו של בית המשפט לתעבורה, לפיה יפסל המבקש מלהחזיק רשיון נהיגה למשך שנתיים – תעמוד על כנה.