רע"פ 2801/12 עבדאללה ג'ברין נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט י' צלקובניק ) ב-עפ"ת 41063-07-11 מיום 15.2.2012. במסגרת פסק הדין נדחה ערעורו של המבקש על החלטתו של בית המשפט לתעבורה בבאר-שבע (השופטת א' ג'רבי ) מיום 22.6.2011, שאישר פסילה מנהלית של רישיון הנהיגה של המבקש ל-5 שנים, עליה הורתה רשות הרישוי. משנדחה הערעור לבית המשפט המחוזי על החלטתו של בית משפט השלום, הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.

ביום 23.5.2011 נפסל רישיון הנהיגה של המבקש על ידי רשות הרישוי ל-5 שנים, בהתאם לסמכותה לפי סעיף 56 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה ) ותקנה 212ב לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות ). במועד זה, עמדו לחובת המבקש 94 הרשעות בעבירות תנועה, מתוכן 41 עבירות תנועה שנעברו ב-5 השנים שקדמו להחלטת הפסילה, ואינן עבירות חניה. בגין ריבוי העבירות, מצאה רשות הרישוי כי בדרך נהיגתו של המבקש יש כדי לסכן את עוברי הדרך, ועל כן הפעילה את סמכותה כמתואר לעיל לבצע פסילה מנהלית.

3.

ההחלטה דנן אושרה בהחלטתו של בית משפט השלום לתעבורה, בהתאם לסעיף 57(ג) לפקודה. בית המשפט קבע כי למבקש נערך שימוע כדין, כי עניינו עומד בקריטריונים הקבועים בתקנה 212ב לתקנות ובהנחיות הפסיקה לעניין הפעלתה של תקנה זו, וכי אין לקבל את טענותיו של המבקש המשיגות על חוקתיות וסבירות הוראות תקנה 212ב עצמה.

על החלטה זו ערער המבקש, כאמור, לבית המשפט המחוזי, ואף בערעורו תקף את חוקתיותה של תקנה 212ב, את דרך התקנתה ואת סבירות הוראותיה. בית המשפט דחה את ערעורו של המבקש ביום 15.2.2012, תוך שהוא מסתמך על החלטתו של בית משפט זה (השופט א' רובינשטיין ) שניתנה ימים ספורים קודם לכן (רע"פ 113/12 אזברגה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.2.2012)) – ובה נקבע כי הוראות תקנה 212ב לתקנות הותקנו בסמכות והן מידתיות. בית המשפט אף קבע כי אין פגם בדרך התקנתה של תקנה 212ב, שהותקנה בעקבות פסיקתו של בית משפט זה (השופטים ס' ג'ובראן , י' דנציגר ו- א' א' לוי ) ב-רע"פ 3676/08 זנו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.7.2009) ובהתאם להנחיותיו. בית המשפט הוסיף ודחה טענות נוספות של המערער, ובהן הטענה כי מרבית העבירות שעבר הינן עבירות קנס; כי העבירות נעברו במסגרת עבודתו כנהג שכיר; כי הוא הסתמך באופן לגיטימי על המצב שקדם להתקנת תקנה 212ב לתקנות, וכי לא ניתנה לו זכות טיעון. על כן בסופו של יום נדחה הערעור. נוכח טענה חדשה שהעלה המבקש כי אחיו הוא נכה אשר זקוק לשירותי נהיגתו של המבקש, הורה בית המשפט כי רשות הרישוי תערוך שימוע נוסף לצורך בירור טענה זו בלבד, וכי ככל שיהא בכך צורך, תוכל הרשות להורות על קיצור תקופת הפסילה.

לאחר שנערך שימוע למבקש ברשות הרישוי, הוחלט ביום 5.3.2012 לקצר את תקופת הפסילה ל-3 שנים, כך שהיא תעמוד בתוקפה עד ליום 23.5.2014. המבקש פנה ביום 2.4.2012 לבית המשפט המחוזי, בבקשה כי זה יורה לרשות הרישוי להביא את ההחלטה החדשה בדבר תקופת הפסילה בפני בית משפט השלום לתעבורה בבאר-שבע, לצורך אישור תקופת הפסילה. יוער, כי המבקש לא ציין בבקשה שהגיש את קיומו של הליך זה בו פתח, ודבר קיומו של ההליך ותוצאותיו הובאו לידיעתי על ידי המשיבה. מתגובת המשיבה עולה כי ביום 25.4.2012 נדחתה בקשה זו של המבקש.

4.

למען שלמות התמונה, יצוין כי לאחר שנפסל רישיונו של המבקש, נתפס המבקש נוהג. בגין עבירה זו, ביום 19.7.2011 הורשע המבקש בנהיגה בזמן פסילה, ונגזרו עליו שנתיים פסילת רישיון בפועל, קנס בסך 1,000 ₪, מאסר על תנאי והתחייבות שלא לנהוג בתקופת הפסילה. תקופת הפסילה בפועל לפי גזר דין זה תסתיים, אם כן, ביום 19.7.2013. על פסק הדין תלוי ועומד ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, אשר קבוע לדיון ביום 3.9.2012. יצוין, כי גם קיומו של הליך זה לא הוזכר על ידי המבקש בבקשתו.

בקשת רשות הערעור

5.

בקשת רשות הערעור שבפני מופנית, כאמור, נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 15.2.2012. המבקש ממקד טענותיו בחוקיותה ובחוקתיותה של תקנה 212ב לתקנות. לטענתו, התקנה הותקנה בחוסר סמכות, היא פוגעת באופן בלתי מידתי בחופש העיסוק, והיה צורך להסדירה בחקיקה ראשית. לשיטת המבקש, הסמכות המסורה לרשות הרישוי לבצע פסילה מנהלית איננה מאפשרת לה הפעלת שיקול דעת. הוא טוען כי בית המשפט המחוזי לא דן בטענות שהעלה, ובאשר לעניינו האישי – שב וטוען כי מרבית העבירות שעבר הינן עבירות קנס; כי היה על בית המשפט להביא בחשבון שהעבירות נעברו במסגרת עבודתו כנהג שכיר; וכי לא ניתנה לו זכות טיעון.

תגובת המשיבה

6.

המשיבה סבורה כי דין הבקשה להידחות. לטענתה, לשאלות הכלליות המועלות בבקשה ניתנה כבר תשובה בפסיקתו של בית משפט זה, והן אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. באשר לעניינו האישי של המבקש, מציינת המשיבה כי מאז פסק הדין בעניינו צבר המבקש עבירות תנועה נוספות, וגיליון ההרשעות שלו מונה כיום 110 הרשעות, מתוכן 57 הרשעות ב-5 השנים שקדמו להחלטת רשות הרישוי ובשנה שחלפה מאז. על כן טוענת המשיבה כי מדובר בנהג מסוכן ביותר, אשר בצדק נפסל רישיונו. המשיבה מציינת כי עניינו האישי של המבקש – לרבות טענותיו בדבר הצורך לסייע לאחיו – נבחן ואף הביא לקיצור תקופת הפסילה, ולפיכך אין מקום ליתן רשות ערעור. המשיבה מוסיפה וטוענת כי בפועל, היות שרישיונו של המבקש פסול ממילא עד 19.7.2013, הרי שגם אם תתקבל בקשתו – יהא בכך כדי להביא לקיצור תקופת הפסילה ב-10 חודשים בלבד, וגם משכך אין מקום לקבל את הבקשה. היות שבמסגרת הבקשה טוען המבקש טענות מנהליות שונות, לטענת המשיבה יש ליתן משקל להתנהלותו של המבקש, ובכלל זה לעובדה כי הסתיר מבית משפט זה את דבר קיומה של הפסילה הנוספת, ואת ההליך בו פתח בבית המשפט המחוזי במקביל להגשת בקשת רשות ערעור זו. בגין ההתנהלות האמורה, ובשים לב לכך שמדובר בהליך מנהלי במהותו ולא פלילי, מבקשת המשיבה כי יוטלו על המבקש הוצאות לטובת אוצר המדינה.

דיון והכרעה

7.

דין הבקשה להידחות. מקובלת עלי עמדת המשיבה, לפיה השאלות הכלליות שמעוררת בקשה זו קיבלו זה מכבר מענה בפסיקות קודמות של בית משפט זה. כפי שציינו הצדדים בטענותיהם, תקנה 212ב לתקנות הותקנה בעקבות פסיקתו של בית משפט זה בפרשת זנו הנזכרת. בפרשה זו נדון סעיף 56 לפקודה, ואופן הפעלת הסמכות מכוחו. על הצורך להתקין תקנות שינחו את רשות הרישוי בהפעלת סמכות זו עמד שם השופט ס' ג'ובראן :

"ראוי שנושא מהותי כמו פסילת רישיונותיהם של נהגים, לעיתים למספר שנים, יוסדר, לכל הפחות בתקנות, על כל המשתמע מכך. כפי שהובא לעיל, הסדרים דומים נקבעו בחקיקה ראשית במדינות בארצות הברית, ואילו אצלנו, אזכיר את שיטת הניקוד, אשר הוסדרה בחקיקת משנה על ידי שר התחבורה, בתקנות 544-551 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. אשר על כן, ראוי ששר התחבורה יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 70(24) לפקודת התעבורה ויפעל להתקנת תקנות, לצורך הוצאת הסמכות הקנויה לרשות בסעיף 56 לפקודת התעבורה, מהכוח אל הפועל. בשולי הדברים, אציין כי הסדרת הנושא בצורה מידתית בחקיקת משנה, תוכל לתת מענה לטענות שונות אשר הועלו בדבר הפגיעה בזכויות יסוד של הנהגים אשר רישיונותיהם נפסלו, שכן זו, ככל שהיא קיימת, תיעשה על פי חוק ולשם תכלית ראויה, ההולמת את ערכיה של מדינת ישראל." (שם, בפסקה 39).

משהותקנה תקנה 212ב בהתאם לאמור, בא עניינה בפני בית משפט זה בפרשת אזברגה הנזכרת, שם קבע השופט א' רובינשטיין :

"סעיף 56 לפקודת התעבורה מקנה לרשות הרישוי סמכות לפסול נהג מלהחזיק רישיון נהיגה אם היא משוכנעת, על פי ראיות, כי 'בדרך נהיגתו .. משום סכנה לעוברי אורח, או שבעל רשיון הנהיגה הוא פרוע או מופרע', וזאת בהחלטה מנומקת לאחר שאיפשרה להשמיע את טענותיו. הסעיף נבחן ברע"פ 3676/08 ז'נו נ' מדינת ישראל (לא פורסם). נקבע בפסק דין מפורט מפי השופט ג'ובראן, כי הפעלת סמכות רשות הרישוי לפסילת רשיונותיהם של נהגים מסוכנים משרתת את תכלית הפקודה. צוין, כי הפעלת הסמכות מניעתית באופייה, ואינה עונשית במהותה; נקבע, כי 'אופיו המניעתי של ההליך, הבא למנוע מנהגים מסוכנים לנהוג בכבישי ישראל ולסכן את עוברי הדרך, הוא המכתיב גם כי הפעלת הסמכות הנדונה אינה מובילה למצב של כפל ענישה, או פוגעת בהסתמכות הלגיטימית של מי הנהגים' (פסקה 25). עם זאת קבע בית המשפט באותו עניין כי בהיעדר כלים אובייקטיביים, ענייניים וברורים לא תוכל הרשות לממש את סמכותה על פי חוק, וכי על שר התחבורה לפעול להתקנת תקנות ולהסדרת הנושא באופן מידתי. בעקבות פסק הדין הותקנה (תש"ע) תקנה 212ב לתקנות התעבורה ...

עינינו הרואות, כי בפקודה עוגנה הסמכות, ובתקנות נקבעו אמות מידה

ברורות ומפורטות שעל בסיסן על הרשות להפעיל את שיקול דעתה. המבקש עותר לפרשנות מקלה של התקנה דנא, ואולם, עיון בה מגלה כי נעשה מאמץ למידתיות; אמות המידה הן או מספר העבירות (תקנה 212ב(א)(1)) - ושלושים עבירות במשך חמש שנים רחוקות מהיות מועטות - או חומרתן (תקנה 212ב(א)(2)). יתר על כן, מחוקק המשנה גם איפשר הפחתה מתקופת הפסילה הבסיסית של חמש שנים על-ידי קיצור התקופה מטעמים אישיים מיוחדים, כמו נכות קשה או מצב רפואי קשה של הנוהג או של בן משפחה (אך לא בשל פרנסה), וזאת עד לשלוש שנים (תקנה 212ב(ג))." (שם, בפסקאות ז-ח).

טענותיו של המבקש לחוסר סמכות בהתקנת התקנות, כמו גם לעצם סבירותן ומידתיותן של תקנות אלו – נדונו, אם כן, בפסיקתו של בית משפט זה. משאלו הם פני הדברים, אין לומר עוד כי הבקשה שבפני מעוררת שאלה שיש לה חשיבות כללית, חוקתית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים. אשר לטענותיו הפרטניות של המבקש – אלו נדונו כבר בשתי ערכאות, ואין להידרש להן ב"גלגול שלישי". אף לגופן לא מצאתי בהן ממש; סבורה אני כי גיליון ההרשעות של המבקש מדבר בעד עצמו, ואין כל מקום להקל עימו. אף נסיבותיו האישיות של המבקש נשקלו כראוי, והביאו לקיצור תקופת הפסילה ל-3 שנים. אשר על כן, אין כל יסוד להתערבותו של בית משפט זה.

הבקשה נדחית.