רע"פ 7144/05 אילן סגל נ. מדינת ישראל

1.נגד המבקש, אילן סגל, הוגש כתב-אישום לבית-משפט השלום בחיפה ובו יוחסו לו שלושה אישומים. בראשון נטען, כי המבקש זייף מספר מסמכים כדי ליצור לעצמו זהות בדויה, הציג מסמכים אלה בפני רשויות וגופים שונים, ואף התקבל בזכותם לעבודה כמאבטח ונהג בחברת "ברינקס". כן נטען, כי במהלך עבודתו בחברה זו, אשר במסגרתה הוטל עליו להעביר סכומי כסף גדולים ממקום למקום, גנב המבקש משאית כסף עליה היה מופקד, ובה למעלה מ-4.7 מיליון ש"ח.

באישום השני נטען, כי המבקש ביצע פעולות זיוף שונות כלפי המוסד לביטוח-לאומי, במטרה לקבל כספי-תגמולים להם הוא אינו זכאי, ואת הכספים שהתקבלו בשל מעשים אלה, בסכום של 281,719 ש"ח, הורה להעביר לשישה חשבונות בנק שפתח במקומות שונים בזהות בדויה.

באישום השלישי תוארו סדרה של מעשי הטרדה ואיומים, אותם ביצע המבקש בין השנים 2001 ל-2003, כלפי אנשים וגופים שונים, במטרה להפחידם, להטרידם וכדי לפגוע בשמם ופרנסתם.

2.המבקש הודה בעובדותיו של כתב-האישום, והורשע על-ידי בית משפט-השלום בעבירות של זיוף בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, התחזות כאדם אחר, גניבה בידי מורשה וגניבה סתם, הטרדה ואיומים, עבירות לפי סעיפים 418, 420, 415, 441, 393, 383, 384 ו-192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וסעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים) התשמ"ב-1982. בהמשך, גזר בית-המשפט את דינו של המבקש: בגין האישום הראשון ("פרשת ברינקס") הוא נדון ל-9 שנות מאסר, מתוכן 7 שנים לריצוי בפועל, וקנס בסך של שלושה מיליון ש"ח. בגין האישום השני - 36 חודשי מאסר, מתוכם 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל. כן נקבע, כי 18 חודשים מהמאסר בפועל ירוצו במצטבר לעונש שהוטל בגין האישום הראשון. לבסוף, בגין האישום השלישי נגזרו למבקש 10 חודשי מאסר, מתוכם ארבעה חודשי-מאסר בפועל, שירוצו במצטבר למאסרים האחרים. תקופת המאסר הכוללת בגין כל האישומים הסתכמה בשמונה שנים ועשרה חודשים.

3.המבקש הגיש ערעור כנגד הרשעתו והעונש שהושת עליו לבית-המשפט המחוזי בחיפה. באשר להכרעת הדין, טען כי כתב-האישום שהוגש נגדו איחד, שלא כדין, מספר אישומים שאינם קשורים זה לזה מבחינה עובדתית. באשר לגזר הדין, טען כי העונש שהוטל עליו אינו סביר בנסיבות המקרה, וחורג מרף הענישה שנקבע לעבירות מהסוג בהן הורשע. יצוין, כי במהלך הערעור החזיר המבקש סכום של 700,000 ש"ח מתוך שלל הגניבה.

הטענות שהופנו כנגד איחודם של האישומים השונים תחת כתב אישום אחד, התקבלו. נקבע כי איחוד זה של האישומים, מבלי שהיה ביניהם קשר ענייני, "עלול היה להכביד על הגנת הנאשם [ המבקש ] וגם היה בו כדי להשחיר פניו של נאשם, מעצם הצגת מכלול האישומים בפני מותב אחד" (עמוד 6 לפסק-הדין). יחד עם זאת, כך נקבע בהמשך, המבקש הודה כבר בשלב מוקדם של משפטו בעובדות המפלילות שיוחסו לו, ועל כן צירופם של האישומים לא גרם להכבדה בפועל ואף לא לעיוות-דין.

ערעורו של המבקש כנגד גזר-הדין התקבל. אמנם, נמצא כי לא הייתה כל מניעה לקבוע כי עונשי המאסר שהוטלו על המבקש בגין האישומים השונים יצטברו זה לזה, אולם בהמשך נקבע כי בית-משפט השלום חרג מסמכותו העניינית כאשר הטיל על המבקש, בגין האישום הראשון (פרשת "ברינקס"), עונש מאסר כולל של 9 שנים (מאסר בפועל ומאסר על-תנאי). על כן, הופחתה תקופת מאסר זו והועמדה על 7 שנים, ונקבע כי המבקש ישא בחמש מתוכן בפועל. בנוסף, הפחית בית משפט קמא את הקנס שהוטל על המבקש והעמידו על סך 2,300,000 ש"ח, ושינה מתקופות המאסר על-תנאי. בכפוף לשינויים אלה בגזר-הדין, נקבע כי מדובר בעונש מידתי וראוי, המביא בחשבון את חומרתן של העבירות ואת המסוכנות הנשקפת מהמבקש לציבור.

3.המשיבה בקשה ליתן לה רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובקשה זו (רע"פ 8316/05) התמקדה בשאלת סמכותו העניינית של בית-משפט שלום לגזור עונש מאסר כולל העולה על 7 שנים. בקשה זו הועברה לשמיעה בפני הרכב.

אף המבקש עותר ליתן לו רשות ערעור. להשקפתו, שגה בית-משפט קמא בכך שלא ראה בעובדה כי השיב חלק מסכום הכסף שנגנב כהצדקה להפחתה נוספת מתקופת המאסר שהושתה עליו, עניין שעשוי, לגישתו, לשדר לציבור "מסר שלילי ולא ראוי", המתמרץ את מי שהורשעו בעבירות גניבה להימנע מהחזרתו של הנכס הגנוב. בהקשר זה נטען עוד, כי עונש המאסר שהוטל על המבקש, וכמוהו גם שיעורו של הקנס, מופלגים הם בחומרתם, ועל כן יש להפחית מהם. כן נטען, כי צירופם של שלושת האישומים נגדו בכתב-אישום אחד, צריך היה להוביל לזיכויו מהאישומים השני והשלישי. לבסוף, מלין המבקש על הטלתם של עונשי המאסר באופן מצטבר זה לזה, דבר שחייב – להשקפתו – הנמקה מיוחדת.

4.דין בקשה זו של המבקש להדחות. הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת במשורה ומיועדת למקרים בהם הסוגיה מעוררת שאלות משפטיות, בעלות משמעות כללית או ציבורית החורגת מגדרם של הצדדים המתדיינים. הבקשה הנוכחית, בה עותר המבקש להביא להפחתה נוספת בתקופת המאסר שהוטל עליו ובשיעורו של הקנס, אינה עומדת באמת-מידה זו. סוגיית העונש נבחנה היטב על-ידי שתי ערכאות, ובכך די. באשר לצירופם של שלושת האישומים בגדרו של כתב-אישום אחד, בית-משפט קמא מצא כי בנסיבות המקרה לא היה בצירוף זה כדי לפגוע בהגנתו של המבקש או לגרום לו עיוות-דין, ומסקנה זו לבדה אף היא אינה מצדיקה ערעור בגלגול שלישי.

זהו הדין גם לגבי טענת המבקש אודות הצטברותן של תקופות המאסר זו לזו. סעיף 45(א) לחוק העונשין קובע כי "מי שנידון במשפט אחד לענשי מאסר בשל עבירות שונות, ולא הורה בית המשפט שישאם, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר". הוראה זו קובעת "כלל של ברירת מחדל, לפיו בהעדר קביעה מפורשת אחרת, ישא הנאשם את העונשים שהוטלו עליו בחופף" (ע"פ 4517/04 אחמד מסרואה נ' מדינת ישראל, לא פורסם, בפסקה 14), ועיון בפסק-דינו של בית-משפט השלום מעלה כי נמצאת בו אותה קביעה מפורשת. הצטברותם של העונשים נועדה להבהיר למבקש "בקול בהיר וצלול כי הפשע אינו משתלם" (בלשון גזר הדין בעמוד 11). בית-משפט השלום אף עמד על כך כי ביצוען של העבירות בפרשת הברינקס, בעת שהמבקש כבר נחשד על-ידי המשטרה בביצוען של העבירות שפורטו באישום השני, מחייבת את הטלתו של עונש חמור שירתיע אותו מביצוען של עבירות נוספות. ענישה מצטברת אף התחייבה לנוכח התרשמותו של בית-המשפט, כי המבקש ביצע את עבירות המרמה והזיוף בתחכום רב, לאחר שנטל "סיכון מודע" לתפיסתו, על כל הנובע מכך.

באשר לטענה נוספת שהעלה המבקש בשפה רפה, ועניינה חריגה מסמכותו העניינית של בית-משפט השלום, אוסיף, כי עניין זה נדון על-ידי בית-משפט קמא, אשר ראה לנכון לשנות מהחלטתו של בית-משפט השלום. כאמור, על רקע החלטה זו של בית-המשפט המחוזי הגישה המשיבה בקשה לרשות ערעור, ואת טענותיו של המבקש בסוגיה זו הוא יוכל להשמיע בגדרה.

הבקשה נדחית.