רע"פ 7166/07משה הורוביץ נ. אשר ברעם

1.

המבקש, עורך-דין במקצועו, מתגורר בבניין דירות בחיפה, בדירה הסמוכה לדירתם של המשיב 1 ושל רעיתו דהיום. אשתו הראשונה של המשיב, נסיה ז"ל, הלכה לבית עולמה עקב מחלה קשה בחודש אפריל 2004. סמוך לחודש מרץ 2005, לאחר שהמשיב נישא בשנית, החל המבקש לשיר בחדר המדרגות, מידי יום ביומו ובקולי קולות, את המשפט: "נסיה מתהפכת בקבר הו... הו... הו...", ואף היה חוזר ושר כך בפני באי ביתו של המשיב.

2.בהמשך, ובעקבות הטרדות נוספות מצד המבקש, הגישו המשיב ורעיתו לבית-משפט השלום בחיפה קובלנה פלילית, בה ייחסו למבקש הוצאת לשון הרע, לפי סעיפים 6 ו-8 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. בית-משפט השלום נעתר לקובלנה, והרשיע את המבקש בעבירה של פרסום לשון הרע. בפסק-הדין נקבע, כי שני יסודותיו של סעיף 6 הנ"ל התקיימו במבקש: הוא התכוון לפגוע במשיב באמצעות הפרסום; שאותו הפנה לשני אנשים או יותר זולת המשיב. הסבריו של המבקש, לפיהם בהשמעת השיר הוא ביקש למחות על מה שכינה "יחסו המזלזל" של המשיב למצב בריאותה של נסיה, ועל התנהלותם של המשיב ושל דיירים אחרים שנועדה, להבנתו, לסלקו מן הבניין – נדחו כבלתי משכנעים וכחסרי אחיזה בחומר הראיות. בית-משפט השלום קבע, כי לאור נסיבותיו האישיות של המשיב, משמעותו של השיר היא הטלת דופי בנאמנותו ומוסריותו, והצגתו כמי שזכר אשתו המנוחה נשתכח מלבו מייד עם פטירתה. הכל, במטרה להשפיל את המשיב ולבזותו אל מול

באי ביתו. בשל החומרה שמצא בית-המשפט בהתנהגותו החוזרת ונשנית של המבקש, כמו גם בשל היעדר חרטה מצדו, נדחתה בקשתו להפנותו לקבלת תסקיר מבחן לצורך ביטול ההרשעה לפי סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בעקבות הרשעתו, הוטל על המבקש קנס בסך 20,000 ש"ח ובנוסף, הוא חויב בהוצאות שכר-טרחה בסך 12,000 ש"ח.

3.המבקש השיג על הרשעתו ועל חומרת עונשו בפני בית-המשפט המחוזי בחיפה ( סגנית-הנשיאה ש' וסרקרוג והשופטים ר' שפירא ומ' פינקלשטיין ). המשיב, מנגד, ערער על-כך שלא נפסק לו פיצוי בגין הפגיעה בשמו הטוב, כאמור בסעיף 7א(א) לחוק איסור לשון הרע. בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש וקיבל, מנגד, את ערעור המשיב. לאחר שניתח בשנית, ובהרחבה, את עובדות המקרה, לא ראה בית-משפט קמא

מקום לשנות מממצאיה ומנימוקיה של הערכאה הדיונית. עוד נקבע, בהסתמך על סעיף 8 לחוק איסור לשון הרע ועל ההלכה הפסוקה, כי במקרה דנן הייתה הדרך של נקיטת הליך פלילי, תחת תובענה אזרחית, ראויה. באשר לעונש שנגזר למבקש נקבע, כי נוכח חומרת מעשיו והסבל הרב שהסב למשיב כתוצאה מפגיעה בשמו הטוב, המענה המשפטי ההולם הוא חיובו של המבקש בתשלום פיצויים לנפגע, ולא הטלתו של קנס, המשולם לאוצר המדינה. לפיכך, בוטל חיובו של המבקש בקנס ותחתיו חויב הוא לפצות את המשיב בסך של 35,000 ש"ח. החיוב בהוצאות שכר-הטרחה נותר על כנו.

4.

מכאן הבקשה שבפני, בה עותר המבקש כי תינתן לו רשות ערעור, ובפיו אותן הטענות ששימשו אותו בערעורו. בין היתר, חוזר הוא וטוען כי ההליך הפלילי אשר התנהל בעניינו שגוי מיסודו, שכן דרך המלך לקבלת סעד במקרים של פרסום לשון הרע היא דרך התובענה האזרחית; וכי היה על בית משפט קמא להימנע מהרשעתו נוכח השלכותיה הקשות על עתידו המקצועי.

5.אין מקום להיענות לבקשה זו. עיון בה מלמד, כי מלבד ההשגות על ממצאי עובדה, שנקבעו ונבחנו בידי שתי ערכאות ואין כל עילה להתערב בהם, היא אף אינה מעלה שאלה משפטית הדורשת ליבון נוסף. הסוגיה בה מתבקשת הכרעה היא אופן יישומם של הדין וההלכה הקיימים לעניין ההליך שראוי לנקוט במקרה של פרסום לשון הרע, על העובדות הפרטניות של הצדדים במקרה הנוכחי. סעיף 6 לחוק קובע כי המפרסם לשון הרע בכוונה לפגוע, לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע, יחוב בפלילים; סעיף 8 לחוק קובע את זכותו של הנפגע מן הפרסום להגיש קובלנה לבית-המשפט. האיסור הפלילי נועד לענות על האינטרס הציבורי הכללי שבמניעת הוצאת לשון רע על אדם. הוא מתגבש רק מקום שהוכח מעבר לספק סביר כי בפרסום לשון הרע, התכוון המפרסם לפגוע בזולתו, היינו, נדרשת כוונה ממש לפגוע, ולא די בצפייה בהסתברות גבוהה (רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן , פ"ד מט(6) 554, 580 (2005); ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת , פ"ד לט(3) 205, 213 (1985) ). כפי שציינו ערכאות קמא, במקרה דנן הייתה התנהגותו של המבקש קיצונית בחומרתה ושיקפה בברור כוונה לפגוע במשיב. הדרך של נקיטת הליך פלילי הייתה, אפוא, ראויה ומוצדקת. באשר לנסיבות האישיות, הרי משחשף עצמו המבקש בהתנהגותו להרשעה בפלילים, היה עליו להביא בחשבון את כל השלכותיה של אותה הרשעה, לרבות הפגיעה במקור פרנסתו.

מטעמים אלה, אני דוחה את הבקשה.