רע"פ 7276/05 יגאל אוליאל נ. מדינת ישראל

המבקש, שהוא הבעלים והמחזיק של קרקע חקלאית, הורשע בעבירות לפי חוק התכנון והבניה בשל כך שעשה במקרקעין, ללא היתר, שימוש רחב למטרות מסחריות (הוא בנה על הקרקע בית-עסק לממכר רהיטים). בית-משפט השלום בחיפה הטיל עליו קנס בסך 10,000 ש"ח וגזר לו 10 חודשי מאסר על-תנאי, והתנאי הוא שלא ישוב ויעבור אחת מן העבירות בהן הורשע. כן הצטווה המבקש לחדול מן השימוש המסחרי במקרקעין, והוצא צו הריסה נגד המבנים שנבנו ללא היתר.

ערעורו של המבקש לבית-המשפט המחוזי בחיפה על ההרשעה ועל חומרת העונש, נדחה. בית-המשפט המחוזי (סגן הנשיא ש' ברלינר והשופטים י' גריל ור' סוקול) דחה את הטענה כי למבקש עומדת טענה של הגנה מן הצדק, וכן לא ראה לשנות מן הצו להרוס את המבנים. מנגד, קיבל בית-משפט קמא את ערעור המדינה על שיעורו הנמוך של הקנס, והעמידו על סך של 40,000 ש"ח.

המבקש עותר כעת כי יורשה לו לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בבקשתו, כופר הוא בעובדות ששימשו בסיס להכרעותיהן של הערכאות הקודמות, ושב וטוען להגנה מן הצדק העומדת לו, לטענתו, בשל התרשלותם של הגורמים המוסמכים בהכנת תוכנית מיתאר ההולמת את צורכי האזור הרלוונטי. עוד בפי המבקש טענה כנגד אופן ההפעלה בענינו של סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. סעיף זה מאפשר ליתן צו הריסה למבנה שנבנה ללא היתר, אף אם לא ניתן להוכיח כי העבירה לא התיישנה. זאת, במטרה ליתן מענה לעבירות בניה היוצרות מצב מתמשך, אף אם שורשיהן בתקופה בגינה לא ניתן עוד להטיל אחריות פלילית בגין התיישנות. להשקפת המבקש, לא הוכח בעניינו קיומו של אינטרס ציבורי חשוב להריסת הבניה, אדרבא, המדיניות התכנוניות שואפת להסדיר את השימושים הלא-חקלאיים בקרקע עד שינתן אישור להקמתו של אזור תעסוקה במועצה האזורית חוף הכרמל.

דין הבקשה להידחות. היא אינה מעלה כל סוגיה עקרונית, שיש בה כדי להצדיק בירור נוסף בפני בית-משפט זה. אדרבא, הטענות המועלות בה נדונו ונבחנו כבר בפני שתי ערכאות, אשר הגיעו למסקנות דומות, ובמסקנות אלו – לרבות בממצאים העובדתיים ששימשו להן בסיס – אין מקום להתערב. הניסיון לשוות לבקשה ממד עקרוני, באמצעות ההפניה לאופן הפעלתו של סעיף 212 לחוק, לא יצלח אף הוא. אכן, כפי שציין המבקש, הלכה היא כי לצורכי הסעיף אין די בהוכחה כי בוצעה עבירת בניה, אלא יש להראות כי קיים אינטרס ציבורי בהריסה (ראו ע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא , פ"ד נב(1) 136, 141 וע"פ 124/01 ויקר נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 151, 154). ברם, ברי כי חריגה כה בוטה מתוכנית מתאר, כפי שחרג המבקש, ללא כל ניסיון להשיג היתר או להביא לשינוי תוכנית המתאר – והכל כאמור בפסק-דינו של בית-משפט השלום – די בהם כדי להקים אינטרס ציבורי בהריסתם של המבנים נושא הבקשה.

על יסוד כל האמור דינה של הבקשה להדחות, וכך אני עושה.