רע"פ 7546/11 יגאל יקותיאל נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עפ"ג 38095-07-11, כבוד סגן הנשיאה י' צבן והשופטים

מ' מזרחי ו- ר' כרמל מיום 5.10.2011), שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בת"פ 1398-09 (כבוד השופטת ר' שלו-גרטל ).

נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו שלוש עבירות איומים, שתי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות ועבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות. ביום 12.1.2011 הרשיע בית המשפט את המבקש, בעקבות הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, וביום 13.7.2011 הטיל עליו עונש של ארבע שנות מאסר בפועל; שנת מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירה של אלימות במשפחה; שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירת איומים וכל עבירת אלימות אחרת; וכן פיצוי למתלוננת בסך של 54,000 ש"ח. בגזר דינו התייחס בית המשפט לחומרת העבירות שביצע המבקש ולנסיבות ביצוען, לעברו הפלילי המכביד ולצורך שבענישה מרתיעה כאשר מדובר בעבירות של אלימות במשפחה. בית המשפט התייחס להמלצת שריות המבחן אך קבע כי אין מקום לאמצה במקרה זה לנוכח האינטרס הציבורי שבהעדפת שיקולים של גמול, מניעה והרתעה, על פני נסיבותיו האישיות של המבקש.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. בית המשפט המחוזי הדגיש אף הוא את חומרת העבירות שביצע המבקש ואת הסלידה ממעשי אלימות בין בני זוג. בית המשפט המחוזי בחן אף הוא את התסקירים שהוגשו בעניינו של המבקש וקבע כי אין לקבלם. לאור כל זאת, קובע בית המשפט כי אין להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום.

מכאן הבקשה שלפניי שבמסגרתה טוען המבקש כי העונש שהוטל עליו הוא עונש חמור ביחס לעבירות שביצע וחורג ממדיניות הענישה הנהוגה. עוד טוען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן משקל מספק להליך השיקומי שעבר ולנסיבותיו האישיות. עוד טוען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא קיבל את המלצת שירות המבחן ולא נתן משקל לתסקיר שהוגש מהמוסד הטיפולי בו הוא עובר הליך שיקומי. עוד טוען המבקש, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי הליך השיקום שעבר אינו הליך כן ואמיתי. לבסוף, טען המבקש כי סכום הפיצוי שנפסק הוא סכום גבוה בנסיבות העניין.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות שכן אין היא מעלה שאלה עקרונית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. אף לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות. לטענתה, אף שהעונש שהוטל על המבקש נמצא ברף הגבוה של מדיניות הענישה, הרי שנסיבות העניין אינן מצדיקות התערבות בו.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). יתרה מכך, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו למשל: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.

מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות. אוסיף, למעלה מן הצורך, כי אף לגופו של עניין, לא מצאתי מקום לקבל את הבקשה. העונש שהוטל על המבקש הוא עונש ראוי ההולם את חומרת המעשים שביצע ואת כלל נסיבות המקרה. נדמה, כי אין צורך להכביר במילים בנוגע לחומרת העבירות שבהן הורשע המבקש ולצורך במדיניות של ענישה מחמירה בעבירות של אלימות בתוך המשפחה. יפים לעניין זה דברים שכתבתי ברע"פ 6577/09 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.8.2009):

"עבירות האלימות והאיומים ככלל, וכנגד בנות זוג בפרט, הפכו זה מכבר לרעה חולה אשר בתי המשפט מצווים להיאבק בה. נכון הוא אומנם כי אין בכך כדי "להוציא" את נסיבותיו האישיות של הנאשם הקונקרטי מן המשוואה ואולם דורש הדבר מתן משנה תוקף לאותם

אינטרסים של גמול ושל הרתעה, הן של העבריין עצמו והן של עבריינים בכוח".

אוסיף, כי טענותיו של המבקש בכל הנוגע להמלצת שירות המבחן, אף הן דינן להידחות שכן, כידוע, המלצת שירות המבחן, כשמה כן היא, בגדר המלצה בלבד ואין בית המשפט מחויב לאמצה כלשונה ועליו לבחון אותה לאור השיקולים האחרים ומכלול נסיבות המקרה (ראו למשל: רע"פ 4140/10 חביב אללה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.9.2010, וההפניות המופיעות שם)). בענייננו, כאמור, איזן בית המשפט כראוי בין כלל השיקולים הרלבנטיים ולא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו. לבסוף, אף טענתו של המבקש בנוגע לסכום הפיצוי שעליו לשלם למתלוננת, אף היא דינה להידחות. ראשית, על המבקש היה לצרף את המתלוננת כמשיבה לעניין זה ואך בשל כך ניתן היה לדחות רכיב זה שבבקשתו. אך מעבר לכך, אף לגופו של עניין, לא מצאתי כי בנסיבות העניין מדובר בסכום חריג המצדיק את התערבותנו.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

ההחלטה מיום 23.10.2011 בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש מבוטלת בזאת.

המבקש יתייצב ביום 4.12.11 בשעה 9:00 בבית המעצר במגרש הרוסים בירושלים, לשם תחילת ריצוי עונשו.