רע"פ 7589/97 שמעון רחמים נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

רע"פ 7589/97

בפני: כבוד השופט ת' אור

כבוד השופטת ד' דורנר

כבוד השופט י' אנגלרד

המערער: שמעון רחמים

נ ג ד

המשיבה: מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דין בית-המשפט

המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 3.12.97 בע"פ

729/97 שניתן על-ידי כבוד השופטים

א' אבן-ארי, ד' בר-אופיר וה' אחיטוב

בשם המערער: עו"ד יואב ספיר ועו"ד ד"ר דוד וינר

בשם המשיבה: עו"ד אורלי מור-אל

פסק-דין

השופטת ד' דורנר:

1.המערער נמצא אשם בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בעבירות של החזקת סמים מסוכנים, תקיפת שוטר והכשלתו, השמדת ראיה והתנגדות למעצר חוקי. הוא נידון בתאריך 10.1.1990 ל15- חודשי מאסר, מתוכם שמונה חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה מן העבירות שבהן הורשע. כן הוטל על המערער קנס בסך 400 ש"ח.

2.ביצוע עונש המאסר בפועל נדחה. תחילה למשך חודש, ולאחר הגשת ערעור על-ידי המערער על חומרת העונש, עד למועד שמיעת הערעור בתאריך 27.3.1990. באותו יום, החליט בית-המשפט המחוזי להשאיר את המאסר בן 15 החודשים שנגזר על המערער בבית-משפט השלום בעינו, אך העמיד את המאסר-על-תנאי על 12 חודשים ואת המאסר בפועל על שלושה חודשים, בכוונה לאפשר למערער לרצותם בעבודות שירות, אם הממונה על עבודות השירות יתמוך בכך. ביצוע העונש נדחה עד למתן פסק-הדין.

בתאריך 28.5.1990 התקבלה חוות-דעת הממונה. על-יסודה נפסק באותו יום כי המערער ירצה שלושה חודשי מאסר בעבודות-שירות החל מתאריך 14.6.1990. העונש בוצע.

3.בתאריך 21.5.1993 עבר המערער עבירות של תקיפת שוטר, איומים, והעלבת עובד-ציבור. ההליכים המשפטיים נגדו התמשכו. כתב-האישום לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו הוגש בחודש ינואר 1996, הכרעת-הדין המרשיעה ניתנה בתאריך 24.3.1997, והדין נגזר בתאריך 31.3.1997.

בית-משפט השלום סבר כי תקופת התנאי - שכללה גם מאסר-על-תנאי סטטוטורי של שלושה חודשים שהוטל במצטבר לתקופת התנאי שקבע בית-המשפט, וזאת מכוח סעיף 52(ג) סיפא לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין) - החלה בתאריך 28.5.1990, מועד קבלת חוות-דעתו של הממונה. מסקנתו של בית-המשפט הייתה, כי העבירות שבוצעו בתאריך 21.5.1993 נעברו בתקופת התנאי, שלשיטתו הסתיימה בתאריך 28.8.1993. עם זאת, לנוכח התרשמותו כי המשטרה נהגה באלימות כלפי המערער, החליט להאריך את המאסר-על-תנאי למשך שנתיים, והטיל על המערער קנס בסך 1,000 ש"ח.

4.המדינה ערערה על קולת העונש. ערעורה התקבל. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו - בהרכב השופטים אריה אבן-ארי, דוד בר-אופיר, והדסה אחיטוב - קבע כי במקרה זה ראוי להטיל מאסר בפועל, אך לא ציין את תקופת המאסר, אלא הפעיל את המאסר-על-תנאי. טענתו של המערער, כי העבירות לא בוצעו בתקופת התנאי, נדחתה. השופט אבן-ארי סבר כי התנאי החל בתאריך 14.9.1990, המועד בו סיים המערער לבצע את עבודות-השירות, ואילו השופט בר-אופיר קבע כי תקופת התנאי החלה בתאריך 28.5.1990, בציינו בטעות כי זהו מועד מתן גזר-הדין (ככל הנראה בבית-משפט השלום). זאת, בעוד שגזר-הדין בבית-משפט השלום ניתן בתאריך 10.1.1990, ואילו במועד שצוין על-ידי השופט בר-אופיר התקבלה חוות דעת הממונה בבית-המשפט המחוזי. השופטת אחיטוב הסכימה, מבלי לנמק, כי העבירה בוצעה במהלך תקופת התנאי.

המדינה הגישה בקשה לתיקון פסק-הדין, באופן שתיקבע בו תקופת המאסר שעל המערער לשאת בשל הרשעתו בתקיפת שוטרים - עבירה שבגינה נקבע בסעיף 274(1) לחוק העונשין עונש חובה של שלושה חודשי מאסר. זאת בטענה, כי קביעת העונש נשמטה בטעות מפסק-הדין.

בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשה. נקבע כי מפסק-הדין ברור כי הוראת החוק בדבר מאסר חובה עמדה לנגד עיניו, וכי מדבריו, לפיהם יש להטיל על המערער מאסר בפועל, עולה כי הוא דחה את האפשרות, הקבועה בסעיף 35א לחוק העונשין, להטיל על המערער עונש קל מעונש החובה. פסק-הדין תוקן איפוא, ונקבע כי על המערער לרצות עונש מאסר בפועל של שלושה חודשים, אשר ירוצה באופן חופף עם 12 החודשים אשר הוטלו עליו בעקבות הפעלת המאסר-על-תנאי אשר היה תלוי ועומד כנגדו. בהסכמת המדינה עוכב ביצוע גזר-הדין.

על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ניתנה רשות-ערעור.

5.טענתו המרכזית של המערער נוגעת לדרך חישוב התנאי. לחלופין, טען המערער כי ראוי היה להאריך את התנאי במקום לצוות על הפעלתו. כן טען המערער כנגד קביעת עונש בדרך של תיקון פסק-הדין, ולחלופין, כנגד הטלת עונש מאסר בפועל.

באשר למועד הפעלת התנאי טען המערער כי תקופת התנאי המצטברת של 39 חודשים החלה ביום מתן גזר-דינו של בית-משפט השלום בתאריך 10.1.1990, והסתיימה בתאריך 10.4.1993. מכאן, שלשיטת המערער, העבירות בגינן הורשע במשפטו השני בוצעו כחודש וחצי לאחר תום תקופת התנאי. בטיעונו זה מסתמך המערער על הוראת סעיף 52(ג) לחוק העונשין, הקובע כי תקופת התנאי מתחילה ביום מתן גזר-הדין, ועל הטעם הרב שיש בהעמדתו במבחן המאסר-על-תנאי בתקופה שבה הוא נמצא מחוץ לכותלי בית-הסוהר. שכן, אין כל היגיון בכך שתקופת הביניים שבין מתן גזר-הדין ועד לתחילת ביצוע עבודות-השירות תהווה תקופה בה יכול היה המערער לבצע עבירות מבלי להיות חשוף להפעלת התנאי.

טעם נוסף לעמדתו זו של המערער הוא בכך שעיכוב הביצוע שניתן על-ידי בתי-המשפט דלמטה התייחס למאסר בפועל בלבד, ולא למאסר-על-תנאי.

6.המדינה, מצידה, טענה כי תקופת התנאי המצטברת השתרעה על-פני 44 חודשים - 36 חודשים תנאי שיפוטי ושמונה חודשים תנאי סטטוטורי - מתוכם שלושה חודשים שבהם ביצע עבודות-שירות, וחמישה חודשים שבהם עוכב ביצוע עונש המאסר. לשיטת המדינה, נאשם שנידון למאסר בפועל שביצוע עונשו עוכב, לרבות עיכוב לצורך הליכים הנדרשים לשם ביצוע מאסר בעבודות-שירות, הוא במעמד אסיר המשוחרר בערובה, וחל לעניינו סעיף 52(ג) סיפא לחוק העונשין.

7.סעיף 52(ג) לחוק העונשין קובע:

תקופת התנאי תתחיל ביום מתן גזר הדין ואם הנידון נושא באותו זמן עונש מאסר - מיום שחרורו מן המאסר; אולם תקופה שאסיר נמצא בה מחוץ לבית הסוהר בשל שחרור בערובה מכח סימן ב' בפרק ג' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, בשל חופשה מיוחדת או מכח סימן ב1 לפרק ו', יראו אותה כתקופת תנאי מצטברת לתקופת התנאי שקבע בית המשפט; והכל כשבית המשפט לא הורה אחרת.

אין חולקים כי הוראתו המפורשת של סעיף 52(ג) היא כי תחילתו של המאסר-על-תנאי היא מיום מתן גזר-הדין.

המחלוקת סבה על השאלה, אם נאשם אשר נגזר דינו אך ריצוי עונש המאסר בפועל שהוטל עליו נדחה, הוא בבחינת "אסיר" לצורכי הסיפא של סעיף 52(ג) לחוק העונשין, הקובע כי בתקופת היות הנידון "אסיר" חלה תקופת תנאי מצטברת.

כאמור, לטענת המדינה, די בכך שנגזר על הנידון עונש מאסר בפועל, ואין נפקא מינה אם החל בריצוי העונש באותו יום או שהוא נדחה למועד אחר, כדי להביאו בגדר מי שהינו "אסיר". בהתאם לפרשנות זו, בתקופת ההמתנה לחוות-הדעת הממונה, כאשר המערער עדיין אינו נמצא מאחורי סורג ובריח, חל על המערער תנאי סטטוטורי מכוח הסיפא של סעיף 52(ג) לחוק, הדוחה את תחילת התנאי השיפוטי ליום שחרורו של המערער מן המאסר, ובענייננו יום סיום עבודות-השירות (המהוות, כידוע, דרך לריצוי מאסר בפועל).

המערער, טוען לעומת זאת, כי רק במקרים שבהם נידון מרצה עונש מאסר בפועל בין כותלי בית הסוהר, יכול הוא להחשב כ"אסיר". על-כן, בתקופה שבין מתן גזר-הדין לתחילת ריצוי עונש המאסר, אין מקום לדחייה של תחולת התנאי השיפוטי.

8.הפירוש שמציעה המדינה אינו מתיישב עם תכליתה של ההוראה, העולה מלשונה המפורשת ומהקשר הדברים.

ההוראה באה להבטיח את האפקטיביות של המאסר-על-תנאי. בחלקה הראשון היא מוציאה מכלל תקופת התנאי השיפוטי את תקופת הכליאה, שבה ממילא לא תהיה לנידון הזדמנות לעבור עבירות. חלקה השני, בא להבטיח, כי בפרקי הזמן שבהם האסיר, מסיבות שונות, אינו נמצא בין כותלי הכלא והוא חופשי לבצע עבירות, יחול עליו התנאי. תקופת התנאי הסטטוטורית ממלאת איפוא חללים בתקופת הכליאה שנוצרו בשל ההוראה הקובעת כי התנאי השיפוטי לא יחול על תקופת המאסר.

המשמעות הטבעית והרגילה של המילה "אסיר" היא אדם היושב בבית-הכלא ומרצה בו את מאסרו.

מסקנה זו מתבקשת גם מן הכלל הפרשני המורה כי בדרך-כלל, למונח המופיע בדברי-חקיקה אחדים העוסקים באותה מאטריה יש לתת אותו פירוש. ראו ע"א 31/87 חרמש נ' ברעם , פ"ד מג(1) 672, בע' 677; ע"א 625/87 לין סיטי סנטר בע"מ נ' פקיד השומה למפעלים גדולים , פ"ד מה(2) 782, בע' 791. ואכן, בדברי-חקיקה אחרים הוגדר המונח "אסיר" כמי שנתון כדין במשמורת בית-הסוהר (פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב1972-), או כמי שנתון במאסר (חוק העברת אסירים לארצותיהם, תשנ"ז1996-). גם בפסיקה, לעניין השאלה האם נידון שלא התייצב בתום תקופת דחיית עונשו עבר בכך עבירה של בריחה ממשמורת חוקית, נעשתה הבחנה בין מי שנגזר עליו עונש מאסר והוא החל לרצותו, לבין מי שנגזר עליו עונש מאסר אך ביצועו נדחה למועד אחר. בית-המשפט קבע, כי רק במקרה הראשון נתון הנידון במשמורת חוקית. לאמור, רק במקרה הראשון הוא נחשב לאסיר, ואזי אי-התייצבותו מהווה עבירה של בריחה ממשמרת חוקית. ראו לענין זה דבריו של השופט אלון בד"נ 5/83 מדינת ישראל נ' סוויסא , פ"ד לח(4) 701, בע' 708.

זאת ועוד: סעיף 52(ג) סיפא לחוק העונשין דן באסיר הנמצא מחוץ לבית-הסוהר בשל שחרור בערובה מכוח סימן ב' בפרק ג' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982- (כיום סימן ו' בפרק ב' לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-). הוראות אלה חלות על נאשם או נידון שערעור תלוי ועומד על פסק-דינו. ו אילו בענייננו, בתקופה שממועד מתן גזר-הדין ועד להגשת הערעור, לא היה "ערעור תלוי ועומד" על פסק-דינו של המערער, וגזר-הדין עוכב מכוח סעיף 87 לחוק העונשין. מכאן גם שקיים קושי נוסף בהחלת הסיפא של סעיף 52(ג) לחוק העונשין על התקופה שבין המועד שבו מחליט בית-המשפט לגזור עונש מאסר בכוונה כי ירוצה בעבודות שירות - ולצורך כך נדרשת, כאמור, חוות-דעתו של הממונה על עבודות-השירות - לבין מועד תחילת ריצוי עבודות-השירות.

פירושה של המדינה מחייב, איפוא להוציא דברים מפשוטם, ולתת להוראה פירוש המתקשה להתיישב עם לשונה.

9.פירוש המדינה אף אינו מתיישב עם תכליתו של החוק.

כידוע, מטרתו העיקרית של המאסר-על-תנאי היא הרתעתית. זהו אמצעי-ענישה הנותן בידי בית-המשפט כלי להרתעה ממשית של הנידון, מבלי להושיב אותו מאחורי סורג ובריח. מובן איפוא כי כאשר המאסר-על-תנאי מוחל על תקופה שבה הנאשם מצוי בין כותלי בית-הסוהר, מאבד המאסר-על-תנאי מאופיו המרתיע, ואין בו כדי למלא את התכלית לה נועד. מכאן ניתן להבין את הגיונה של הוראת המחוקק בקובעו ברישא של סעיף 52(ג) כי תקופת התנאי השיפוטית לא תחול על תקופה בה מרצה הנידון עונש מאסר בפועל. כדברי השופט יצחק כהן בע"פ 691/78 מור יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2) 500 (להלן: ע"פ מור יוסף ) בע' 501:

הטעם להוראה שבסעיף 52(ג) של חוק העונשין הוא, שבדרך כלל אין תועלת בכך שתקופת התנאי, שהיא מעין תקופת מבחן שבה צריך לעמוד הנאשם, תתחיל ותמשך בזמן שהנאשם נמצא בבית הסוהר.

ראו גם ע"פ 779/92 מדינת ישראל נ' כחיל , פ"ד מז(1) 739 (להלן: ע"פ כחיל ), בע' 743; רע"פ 258/91 שרעבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 583 (להלן: רע"פ שרעבי ), בע' 585.

10.יתר-על-כן: הטעמים המצדיקים את דחיית תחילתה של תקופת התנאי השיפוטית למועד סיום הריצוי של עונש המאסר בפועל, ובענייננו, עבודות-השירות, לא זו בלבד שאינם מתקיימים כאשר בית-המשפט דוחה את מועד ריצויו של עונש המאסר, אלא שבתקופת הביניים שבין מועד מתן גזר-הדין לבין מועד תחילת ריצוי עונש המאסר מתקיימת גם מתקיימת מטרתו ההרתעתית של המאסר-על-תנאי, ואין לומר כי בנסיבות כאלה הוא חסר תועלת. תכלית ההסדר שבסעיף 52(ג) לחוק העונשין היא להבטיח ש"תקופת התנאי" תהיה תקופה שבה הנאשם הוא חופשי, שבה ניתן לבחון את "התמודדותו כאדם חופשי עם המבחנים שנקבעו בהחלטה בדבר מאסר-על- תנאי" (הנשיא שמגר ברע"פ שרעבי , שם, שם). בתקופה שעד לתחילת ריצוי עבודות-השירות, כל עוד לא מרצה הנידון את עונשו בין כותלי בית-הסוהר, מאחורי סורג ובריח, הוא בבחינת אדם חופשי. על-כן, בתקופה זו לא נפגע האפקט ההרתעתי הטמון בענישה על-תנאי.

מכוח אותו רציונל נפסק על-ידי בית-המשפט, כי מתן רישיון להתהלך חופשי מכוח פקודת בתי הסוהר מהווה שחרור מן המאסר במובן האמור ברישא של סעיף 52(ג). כלומר, תקופת התנאי השיפוטית מתחילה עם מתן הרישיון להתהלך חופשי, הגם שעקרונית רישיון זה ניתן לביטול, וביטולו יחזיר את הנידון לבין כותלי בית-הכלא. שכן, כאשר הנידון לא מרצה עוד עונש מאסר בפועל ממלאת תקופת התנאי את יעודה. על-כן, אין כל הצדקה לדחות את מועד תחילת התנאי כאשר האסיר משוחרר ברשיון. ראו ע"פ מור יוסף, שם, שם.

11.סעיף 52(ג) הוסף לחוק העונשין בחוק העונשין (תיקון מס' 23), תשמ"ח1988-. בהצעת החוק לתיקון זה (הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 27), תשמ"ז1987-, ה"ח 116) הוצע לקבוע, באופן גורף, כי כל תקופת המאסר בפועל שנשא נידון עד ליום שחרורו מן המאסר תצטרף, כתקופת תנאי חקוקה, לתקופת התנאי השיפוטית. החלופות של ימי חופשה מיוחדת, עבודות-שירות, ושחרור בערובה, היוו אך דוגמות למצבים שבהם במהלך ריצוי עונש המאסר תחול תקופת תנאי מצטברת מכוח החוק.

בדברי ההסבר להצעת החוק נכתבו הדברים הבאים:

מוצע לקבוע שבתקופת המאסר בפועל יהיה הנידון כפוף לתנאי מכוח החוק ואותה תקופה תתווסף לתקופת התנאי שבית המשפט הטיל עליו. תקופת התנאי הנוספת מכוח החוק תכלול גם ימי שחרור בשל חופשה מיוחדת, שחרור בערובה או שחרור לפי פקודת עבודת עונשין. תקופת התנאי השיפוטית תתחיל רק בתום תקופות אלה. נידון ששוחרר ברישיון לפי סעיף 49 לחוק או לפי פקודת בתי הסוהר יחשב כנידון ששוחרר ממאסר ותקופת התנאי השיפוטית "תרוץ" לגביו.

[ההדגשות הוספו]

הנה-כי-כן, הן מהצעת החוק והן מדברי ההסבר לה עולה, כי כוונת המחוקק להכפיף את הנידון לתנאי מכוח החוק התייחסה רק לתקופה שבה מרצה הנידון עונש מאסר בפועל.

12.הוראה זו באה להוסיף לתקופת התנאי שנקבעה על-ידי בית-המשפט תקופת תנאי מצטברת מכוח החוק, במצבים שבהם לא חלה תקופת התנאי השיפוטית אך קיימת הצדקה לכך שהנאשם יהיה חשוף לסיכון של הפעלת התנאי נגדו. אכן, בנסיבות בהן הנידון מרצה עונש מאסר בפועל אין תחולה לתנאי השיפוטי, כאמור ברישא של סעיף 52(ג) לחוק העונשין, בשל חוסר האפקטיביות שבו. ואולם, גם במהלך תקופת המאסר בפועל קיימים מצבים בהם שוהה האסיר מחוץ לכותלי בית-הסוהר - חופשה מיוחדת, ביצוע עבודות שירות או שחרור בערובה - שבהם שב ומתעורר הצורך להכפיפו לתנאי. תקופת התנאי המצטברת מכוח החוק באה לענות על צורך זה.

עמד על-כך הנשיא שמגר ברע"פ שרעבי

הנ"ל, שם:

ההתמודדות של מי שנידון, שביטוייה בהימנעות מביצוע עבירות נוספות, מתחילה בדרך כלל ביום תום ריצוי עונש המאסר, כאשר הנידון יוצא לחופשי. אולם, זו נדרשת גם כאשר האסיר יוצא לחופשה מיוחדת במהלך מאסרו, ומכאן ההוראה המיוחדת המובאת בסעיף 52(ג) המשווה את תקופת השהייה מחוץ לבית הסוהר תוך מירוץ תקופת המאסר לזו המתחילה עם תום ריצוי העונש.

כל המבחנים בפניהם ניצב האסיר עם תום ריצוי העונש ניצבים בפניו גם בעת שהוא יוצא לחופשה, ועל-כן דרושים גם בעת הזו אמצעי הריסון הנגדיים, אשר ביטוים בכוח המרתיע של המאסר-על-תנאי.

וראו גם דברי השופט ברק בע"פ כחיל הנ"ל בע' 744:

הנה כי כן, עיון בלשונו של סעיף 52(ג) ובטיב הסדריו הצביע באופן ברור על תכלית החקיקה. התכלית הייתה להוסיף לתקופת התנאי שקבע בית המשפט "תקופת תנאי מצטברת", החלה בתקופה שבה אסיר אשר טרם שוחרר ממאסרו מצוי מחוץ לכותלי בית הסוהר, ואשר מבחינת המדיניות העומדת ביסוד מוסד המאסר-על-תנאי ראוי הוא שתקופת התנאי תחול בה. תכלית זו עולה יפה כאשר בוחנים את מצב האסיר המצוי בחופשה מיוחדת. אך טבעי הוא - מנקודת מבט דיני המאסר-על-תנאי - כי אותה תקופה תיחשב כתקופת התנאי, על מנת שהאופי המחנך והמרתיע של המאסר-על-תנאי ישפיע את השפעתו על האסיר בתקופה זו. הוא הדין באסיר הנושא עונש המאסר בעבודות שירות. אף אסיר כזה ראוי לו לדעת, כי ביצוע עבירה נוספת בתקופת עבודות השירות עשוי להפעיל את המאסר-על-תנאי התלוי ועומד נגדו.

ואילו, כאשר חל התנאי השיפוטי, וכאמור הכלל הוא שלמאסר-על-תנאי יש תחולה מידית ממועד גזר-הדין, הרי שממילא מוטלת על הנידון אימת המאסר-על-תנאי, ואין כל צורך למלא "חלל" באמצעות הטלת תקופת תנאי מצטברת מכוח החוק.

13.עמדתה של המדינה, שלפיה יש להחיל את התנאי הסטטוטורי אף מעבר לתקופת המאסר בפועל עצמה, אינה מתבקשת איפוא מלשון החוק ומתכליתו.

המאסר-על-תנאי הוא סוג של עונש, ולכן החלתו במצבים החורגים מהגבולות שהותוו בהוראת סעיף 52(ג) לחוק העונשין, באופן שיש בו כדי להחמיר עם הנאשם, מנוגדת לעקרון החוקיות במשפט הפלילי, עיקרון שזכה לעיגון חקיקתי עם חקיקת חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד1994-. יפים לכאן דבריו של חיים כהן בספרו המשפט (מהדורה שניה מתוקנת ומורחבת, תשנ"ז), בע' 665-664:

אין עונשין לא מקל-וחומר ולא מגזירה שווה ולא מהיקש או אנלוגיה, לא ממנהג ולא מנוהג, לא מפוליטיקה ולא מאידיאולוגיה, לא מצורכי השעה ולא משיקולי הכרח - רק מן החוק הכתוב והחקוק שבו נעשה מעשה פלוני, על מרכיביו המוגדרים, לעבירה פלילית. מה שלא עשה החוק בלשון ברורה ומפורשת, שום פרשנות ושום היגיון אינם יכולים לעשות.

14.סוף דבר, נראה לי כי הפרשנות הראויה של סעיף 52(ג) לחוק העונשין מביאה לתוצאה כי תקופת התנאי שנגזרה על המערער במשפט הראשון מתחילה עם מתן גזר-הדין על-ידי בית-משפט השלום, דהיינו בתאריך 10.1.1990. משכך, תקופת התנאי הסתיימה, לאחר שהוספו לה שלושת החודשים בהם ריצה המערער עבודות שירות, בתאריך 10.4.1993. מאחר שהמערער עבר את העבירות נושא המשפט השני בתאריך 21.5.1993, לאחר שהסתיימה תקופת התנאי שעמדה נגדו, אין מקום להפעלת התנאי.

15.באשר לטענות המערער כנגד תיקון פסק-הדין וכן באשר לטענותיו בדבר קיומם של טעמים המצדיקים את הפעלת סמכותו של בית-המשפט להפחית מעונש החובה הקבוע בצידה של העבירה, לא מצאתי מקום להתערב במסקנות בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, אני מציעה לקבל את הערעור ולבטל את ההוראה בדבר ההפעלה של המאסר-על-תנאי. עונש המאסר בן שלושה חודשים והקנס בסך 1,000 ש"ח יישארו בעינם.

ש ו פ ט ת

השופט ת' אור:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט י' אנגלרד:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת דורנר.