רע"פ 7773/12 רן קנדי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עפ"ג 17175-04-12, כבוד הנשיאה

ד' ברלינר וכבוד השופטים ג' קרא ומ' סוקולוב , מיום 3.9.2012).

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו שני אישומים. באישום הראשון יוחסה למבקש עבירה של מעשה מגונה בפומבי לפי סעיף 349(א1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ). באישום השני יוחסו למבקש עבירות של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק; תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק ואיומים לפי סעיף 192 לחוק. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 28.11.2006, המבקש דפק על דלת ביתה של המתלוננת, שכנתו, וכאשר הגיעה לדלת הפשיל את מכנסיו וחשף בפניה את איבר מינו. ביום 06.07.2007 יצאה המתלוננת מביתה כאשר המבקש עמד בסמוך לכניסה, כשהוא אינו לובש חולצה, וביקש לדבר עימה. המתלוננת סירבה לשוחח עימו וביקשה ממנו כי יחדל ללכת בעקבותיה אולם המבקש המשיך ודרש את התייחסותה. לאחר צעקותיה לעזרה, הופיע המתלונן, חברה של אחות המתלוננת, וביקש מהמבקש לחדול ממעשיו. המבקש איים על המתלונן כי יסטור לו בפניו, סטר לו, עיקם והכה את ידו.

לאחר ניהול הליך הוכחות, ביום 5.9.2011 הרשיע בית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"פ 6332-08, כבוד השופט א' דורון ) את המבקש בביצוע עבירה של מעשה מגונה בפומבי, עבירה של איומים, ושתי עבירות תקיפה. בית המשפט זיכה את המבקש מעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש. בפסק דין מנומק ומפורט, בית המשפט קבע כי הראיות שהוצגו, הן מטעם המבקש והן מטעם המשיבה, תומכות בגרסת המשיבה לאירועים שהתרחשו. בית המשפט דחה את טענת המבקש לפיה הודאתו במשטרה נגבתה שלא כדין וקבע כי לא נפגעו האוטונומיה וחופש הרצון שלו.

נוכח טענות המבקש בבקשה שלפניי אתאר להלן בקצרה את התנהלותו בכל הנוגע לייצוגו, כפי שזו תוארה בהרחבה בפסק דינו של בית משפט השלום: בתיק זה התקיימו 13 דיונים והוגשו על ידי המבקש למעלה מ-40 בקשות. בדיון הראשון בעניינו, סירב המבקש להיכנס לאולם עד שיצא עורך דינו ממנו. בדיונים שנערכו לאחר מכן, סירב המבקש באופן עקבי להיות מיוצג על ידי עורך דין, על אף ניסיונותיו הרבים של בית המשפט לשכנעו לקבל את הייצוג. לבסוף, לאחר מספר דיונים, ונוכח עמדתו העקבית של המבקש כי לא ישתף פעולה עם ייצוג אשר לא יבטיח לו את מבוקשו, שיחרר בית המשפט את הסנגוריה מהגנת המבקש.

ביום 22.2.2012 הטיל בית המשפט על המבקש את העונשים הבאים: 11 חודשי מאסר בפועל; שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, קנס בסך של 5,000 ש"ח, פיצוי למתלוננת בסך 20,000 ש"ח ופיצוי למתלונן בסך 5,000 ש"ח. בגזר דינו התייחס בית המשפט לחומרת העבירות שבהן הורשע המבקש ולנסיבות גרימתן וביניהן: ביצוע העבירות בפתח דלתה של המתלוננת, המקום שבו סברה כי היא מוגנת, והעובדה כי ההטרדה נמשכה זמן רב. בנוסף, התייחס בית המשפט להתנהלות המבקש במסגרת ההליך, על אף שקבע כי אין בהתנהלות זו לבדה כדי להביא להחמרה בעונשו. בהקשר זה ציין בית המשפט כי המבקש ניצל לרעה את היד הרכה שנהג בו ואת המגבלות המובנות של ההליך השיפוטי. מבחינת השיקולים לקולה התייחס בית המשפט לעברו הפלילי הנקי של המבקש.

על פסק דינו של בית המשפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. בפסק דינו, בית המשפט המחוזי התייחס לקביעתו המוקדמת לפיה היה על המבקש להגיש הודעת ערעור המכבדת את בית המשפט על כל ערכאותיו. זאת, שכן הודעת הערעור "כללה ביטויים שהדעת אינה סובלת אותם, המכוונים לבית משפט קמא". משלא עשה זאת המבקש, ועזב את האולם עת התחילה באת כוח המשיבה לשאת דבריה, פעולה אשר שקולה לאי התייצבות, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו, בקובעו כי יש בידיו סמכות טבועה שלא לדון בהודעת הערעור הכוללת את כל אותם ביטויים פוגעניים.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוען המבקש כי העובדה שלא היה מיוצג בשתי הערכאות שקדמו לבקשתו בפני בית משפט זה, עמדה לו לרועץ. המבקש טוען כי

לו היה מיוצג היה מתנהג אחרת מכפי שבחר. כן טוען המערער כי הוא אדם "מיוחד", כלומר מחונן ועוסק בתורת הבודהיזם, דבר אשר לטעמו, מסביר את התנהגותו. כיוון שעסקינן בהליך פלילי הכולל מאסר בפועל טוען המבקש כי מן הראוי כי תינתן לו הזדמנות נוספת לשטוח טיעוניו.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, זאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו

ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, המבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה , ואך מטעם זה בלבד, דין הבקשה להידחות. במקרה זה יש להוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך, כי אף לגופו של עניין לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יש לדחות את הערעור. באמירותיו נהג המבקש בזילות וביזוי כלפי מערכת המשפט. האחריות לכך שלא היה מיוצג נופלת על שכמו ואין לו להלין אלא על עצמו. יפים, לעניין זה, דברי המשנה לנשיאה (כתוארו אז) א' ריבלין , בע"פ 7576/09 הסנגוריה הציבורית נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.9.2009), בציינו כי:

"למותר להרחיב בדבר הטעמים החשובים העומדים מאחורי החובה למנות סנגור לנאשם העומד בפני סיכון חמור, הן בשל הצורך להגן על עניינו של הנאשם הן בשל הצורך להבטיח ניהול יעיל ומקצועי של ההגנה ושל ההליך כולו. אלא, שההגנה הניתנת לנאשם שאינו משתף פעולה עם סנגורו – לאו הגנה היא, והיא אף עלולה לפגוע בנאשם עצמו משלא ניתנים בידי הסנגור הממונה כלים שיאפשרו לו לנהל כראוי את ההגנה על הנאשם".

בכל הנוגע לעונש שהוטל על המבקש, אוסיף כי לא מדובר בעונש הסוטה ממדיניות הענישה באופן המצדיק התערבות של ערכאה נוספת. מעבר לנדרש, מדובר בעונש ראוי ביחס לחומרת העבירה, ולזילות שהפגין המבקש כלפי המתלוננת.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

לאור האמור לעיל, הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע – מתייתר.