רע"פ 7961/08 דקל שלמה רז נ. מדינת ישראל

1.

המבקש, שבעברו הרשעות רבות בתחום התעבורה, פגע בהולך רגל (להלן:

"המנוח" ) במהלך נסיעתו באזור עירוני, וגרם למותו.

בית-המשפט לתעבורה בחיפה זיכה את המבקש מעבירה לפי תקנה 144(א)(1) ו-144(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961, האוסרות על נהג להזיז את רכבו לאחר קרות תאונה בה נהרג או נפצע אדם, אולם הרשיעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות – לפי סעיפים 40 ו-64 לפקודת התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: "החוק"). בעקבות כך נדון המבקש לשמונה חודשי מאסר, עשרה חודשים מאסר על תנאי, וכן נפסל מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך עשר שנים.

2.

כנגד פסק-הדין הגיש המבקש ערעור לבית-משפט המחוזי, שם טען, בין היתר, כי הערכאה הדיונית טעתה בקביעותיה העובדתיות ונמנעה משיקולים משפטיים כבדי משקל, כגון רשלנותו התורמת של המנוח לקרות התאונה כאשר התפרץ לכביש וחצה אותו שלא במעבר חציה; שדה הראיה שעמד לרשות המבקש היה מצומצם; משאית שחנתה במקום סמוך מנעה מהמבקש לראות את הולך הרגל ברדתו לכביש; לא היה מקום להעדיף את עדותו של עד התביעה חיים ביבר על פני עדותם של המבקש ואיתמר בוזגלו. באשר לעונש נטען, כי בית-המשפט נמנע מלתת משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של המבקש והשית עליו עונש קשה מנשֹא.

3.

לאחר שדן בטענות הצדדים, דחה בית-המשפט המחוזי את הערעור על שני חלקיו, וקבע כי המבקש הורשע בדין. נקבע, כי בעניינו לא קמה עילה המצדיקה להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, הואיל ואלה מעוגנים היטב בראיות שהובאו בפניה. עוד נקבע, בהתבסס על ההלכה לפיה " אין רשלנותו של אחד בהכרח מבטלת את הקשר הסיבתי לתוצאות רשלנותו של האחר, אם הגורם הרשלני הראשוני יכול היה לחזות מראש את מעשה הרשלנות השני " ( רע"פ 8265/06 אחמד הבראת נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.12.2006); ע"פ 478/72 פנקס נ' מדינת ישראל , פ"ד כז(2) 617 (1972)), כי אין ברשלנותו התורמת של המנוח, אם וככל שהייתה רשלנות כזו, כדי לגרוע מאחריותו הפלילית של המבקש. לעניין העונש, ולאחר ששקלה בשנית את חומרת מעשיו של המבקש אל מול נסיבותיו האישיות, קבע בית המשפט כי העונש מתון, מאוזן ומשקף מדיניות ענישה ראויה בעבירות מסוג זה.

4.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט קמא, ובאמתחתו מספר טענות: ראשית, טוען המבקש, כי בהתאם למספר הלכות של בית-משפט זה, ובין היתר ב רע"פ 6571/08 פיבניק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.8.2008), לא הייתה כל אפשרות סבירה מצידו למנוע את התאונה, ועל כן יש לזכותו. בנוסף מעלה המבקש בשנית את טענותיו בדבר הכרעת הדין ובדבר גזר-הדין שהושת עליו.

5.

לאחר שבחנתי את הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות באשר היא אינה מעוררת כל סוגיה בעלת השלכה החורגת מעניינו של המבקש (רע"פ 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123 (1982)). כפי שבית-משפט זה הסביר לא אחת, הרשות לערעור שני תינתן רק באותם מקרים בהם הוצגה שאלה משפטית בעלת משמעות רחבה, החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, וכזו לא מצאתי במקרה דנן. לגופו של עניין אוסיף, כי גם בטענותיו החדשות של המבקש, אין כדי לסייע לו. אמנם, ברע"פ פיבניק הנ"ל נאמר כי במקרים בהם תאונת הדרכים הינה בלתי נמנעת והנהג הפוגע נהג כאדם סביר , יש לתת את הדעת על כך בעונש המושת על נאשם. ברם, באותו מקרה קבעו הערכאות דלמטה, כמו גם במקרה בו עסקינן, כי הייתה גם הייתה לנהג אפשרות למנוע את התאונה. ובמלים אחרות, אם היה נוקט המבקש בזהירות הנדרשת, היה יכול למנוע את התאונה ואת תוצאתה הקטלנית.

יתר הטענות שנטענו בבקשה, לרבות טענות המבקש בדבר נסיבותיו האישיות, נבחנו בידי שתי ערכאות, ולא ראית מקום או עילה להתיר את ליבונן בשלישית.

הבקשה נדחית.