רע"פ 8057/98 יורם זגורי נ. מדינת ישראל

כתב האישום ייחס למבקש שלוש עבירות של סחר בסמים והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, בניגוד לסעיפים 13 ו- 7(א)(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג- 1973. לפי כתב האישום, בוצעו העבירות שיוחסו למבקש בתאריכים 22, 27, ו- 29 לחודש אוקטובר 97', בפתח דירתו של המבקש, בעת שמכר לסוכן משטרתי סם מסוג הירואין.

המבקש, שלא היה מיוצג, הצהיר בפני בית משפט השלום בבאר-שבע (כבוד הנשיא ע' אל-יגון) כי הוא אינו חולק על כך שהחומר המוצג על-ידי התביעה הוא אכן סם מסוג הירואין. טענתו היתה כי לא הוא המקור לסם, וכי נפל קרבן לטעות נוראה או למזימה משטרתית להפללתו. בית משפט השלום דחה את טענות המבקש בנימוק כי המבקש לא הביא כל תמיכה לגירסתו זו. בית המשפט קבע כי עדותו של סוכן המשטרה, שעל-פי הנטען בכתב האישום רכש מן המבקש את הסמים, מהימנה בעיניו. באשר לסתירות בדברי הסוכן בהשוואה לגירסת עדי תביעה אחרים, קבע בית המשפט כי הסתירות הן בנקודות שוליות, ואין בהן כדי לגרוע ממהימנותו של העד. בית המשפט הוסיף כי ניתן למצוא תמיכה לעדות הסוכן, בסמים שהוגשו כראיה. כמו-כן קבע בית המשפט כי לא מצא כל דופי בעדויותיהם של שאר עדי התביעה שהם שוטרים בתפקידים שונים. לעניין העד נתנוב, עבריין הסמים שהוביל את הסוכן לביתו של המבקש ושבמהלך המשפט הוכרז כעד עויין, קבע בית המשפט כי דבריו אינם מהימנה עליו, וניכר בו כי עדותו בפני בית המשפט היתה מגמתית בעליל. לאור כל זאת, הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירות המיוחסות לו.

על המבקש נגזר עונש מאסר למשך שנתיים וכן מאסר על תנאי למשך 7 חודשים. כמו-כן הפעיל בית משפט השלום כנגד המבקש עונש מאסר על תנאי למשך 24 חודשים, מחציתם במצטבר לתקופת המאסר בפועל, ומחציתם בחופף. בית המשפט נמנע מהטלת קנס על המבקש, בנימוק כי הדבר יהווה עונש חמור לבני משפחתו.

על פסק-דינו זה של בית משפט השלום, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. המבקש טען כי בית משפט השלום התעלם מנ/ 1 שהוגש לו, וכן התעלם מראיות לזכותו של המבקש, הנוגעות למכירת הסמים השניה. כמו-כן טען המבקש כי ה"סדקים" שמצא בית משפט השלום בעדויות עדי התביעה, יש בהם כדי למוטט את גירסת התביעה. בטיעוניו בעל-פה, הוסיף המבקש וטען כנגד חומרת העונש שהושת עליו.

בית המשפט המחוזי התייחס לטענותיו של המבקש אחת לאחת. לעניין מוצג נ/ 1 הסביר בית המשפט המחוזי כי מדובר בדו"ח בדיקה לגבי זיהוי חומר, שהיה מצוי במקורו בשש אריזות פלסטיק סגורות. החומר, שזוהה כהירואין, חולק, ככל הנראה בעת שליחתו למעבדה, לארבע אריזות ולשתי אריזות, וזאת כעולה מדו"ח הבדיקה. בית המשפט המחוזי קבע כי משקל סך החומר תואם את הנטען באישום הראשון, ועל כן אין כל נפקות בחלוקת שש האריזות ל"שני מוצגים" נפרדים. טענתו השניה של המבקש היתה כי מפעילו של הסוכן המשטרתי שהה בבוקר מכירת הסמים השניה בתל-אביב, וכי יש בכך כדי לסתור את גירסת הסוכן, לפיה פגש את מפעילו באותו היום. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, בנימוק כי כלל לא הוכח שהמפעיל שהה בתל-אביב ביום המדובר. באשר ל"סדקים" בעדויות התביעה, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום להתערב בממצאי בית המשפט קמא, המבוססים של הערכת מהימנות העדים שהופיעו בפניו. טענת המבקש לעניין חומרת עונשו נדחתה אף היא, בנימוק כי העונש הולם את העבירות בהן הורשע המבקש, ואינו חמור באופן המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור.

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו זה של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען כי הגנתו קופחה כיוון שלא היה מיוצג בערכאות דלמטה, והוא שב וטוען כנגד הרשעתו.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המדינה, נחה דעתי כי דינה של הבקשה להידחות. העבירות בהן הואשם המבקש, אינן עבירות בהן קיימת חובת מינוי סניגור על-פי דין. (ראו: סעיף 15(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב- 1982). המבקש לא העלה בשום שלב בפני הערכאות קמא, טענה בדבר קיפוח הגנתו עקב העדר ייצוג. לגופו של עניין, התייחס בית המשפט המחוזי לכל הטענות שהעלה המבקש אחת לאחת, ודחה אותן על-בסיס הנימוקים שהובאו לעיל. אין בבקשה כדי להצדיק- לפי המבחנים הנקוטים בידינו- מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית.

הבקשה נדחית.