מ"ח 2113/09 דוד כהן נ. מדינת ישראל

לפני בקשה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ) . המבקש הורשע על ידי בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופט א' הימן) בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש (ת"פ 1060/04). על המבקש נגזרו 8 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 10,000 ש"ח והתחייבות על סך 20,000 ש"ח להימנע מלעבור עבירות של אלימות כלפי גוף אדם או רכוש למשך שנתיים. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין. ביום 23.4.2006 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא ד' ברלינר וכב' השופטים ז' המר וי' שיצר) את הערעור, אולם, נוכח מצבו הכלכלי הקשה של המבקש, גובה הקנס שהושת עליו הופחת ל - 5,000 ש"ח (ע"פ 70638/05). ביום 12.6.2006 נדחתה בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית משפט זה (רע"פ 4688/06).

כתב האישום וההליך בבית משפט השלום

1.

ביום 31.12.2003 הוגש לבית משפט השלום בראשון לציון כתב אישום כנגד המבקש. כתב האישום ייחס לו עבירה של תקיפה חבלנית לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ועבירה של חבלה במזיד, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין. בכתב האישום נטען כי בין המבקש לבין שכנו (להלן: המתלונן ) נתגלעה מחלוקת באשר לחנייה בחניון הבית המשותף בו התגוררו. בעקבות מחלוקת זו, בחודש פברואר 2002 ריסס המבקש צבע שחור על חלון רכבו של המתלונן ורוקן את האוויר מצמיגי המכונית. עוד נטען כי בחודש מרץ 2002, הבחין המבקש במתלונן מחוץ לביתם המשותף, בזמן שהמתלונן נושא את בנו בן השנתיים בידיו, בדרכו אל הגן. על פי כתב האישום, המבקש דלק אחרי המתלונן, הגיח מאחוריו, חבט בראשו באמצעות תיק, זרה חול בעיניו, נשכו, והכה את גופו, כל זאת בעוד המתלונן נושא בידיו את בנו הפעוט.

2.

בבית משפט השלום הכחיש המבקש את העבירות המיוחסות לו וטען כי המתלונן היה זה שהחל בקטטה. עוד טען המבקש כי בשלב מסוים הצטרף לקטטה מר עופר צ'יבוטרו, אחד מעדי התביעה. לטענת המבקש העד חנק אותו בזמן שהמתלונן הכה אותו. בשלב מאוחר יותר, כך לטענת המבקש, הצטרף אדם נוסף, נהג משאית זבל שזהותו לא נתבררה, לתקיפה והשלושה הכו את המבקש יחדיו.

3.

בית משפט השלום קבע כי הן המבקש והן המתלונן הפריזו בעדותם אודות האירועים שצוינו לעיל. עם זאת, העדיף בית המשפט את גרסתו של המתלונן. בית המשפט מצא גרסה זו מהימנה יותר כיוון שהיא נתמכה בעדותו של צ'יבוטרו, אדם שלכאורה לא היה בעל עניין, ושכל רצונו היה להפריד בין הצדדים הניצים. משכך, הורשע המבקש בתקיפה חבלנית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין. עם זאת, בהיעדר ראיות הקושרות את המבקש למעשה החבלה ברכב, הוא זוכה מאישום זה. בית המשפט ראה בחומרה את העובדה כי המבקש תקף את המתלונן בעוד האחרון אוחז בבנו הפעוט, ולאחר ששקל את נסיבותיו האישיות של המבקש, גזר עליו כאמור

8 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 10,000 ש"ח והתחייבות על סך 20,000 ש"ח להימנע מלעבור עבירות של אלימות כלפי גוף אדם או רכוש למשך שנתיים.

ההליך בבית המשפט המחוזי

4.

המבקש ערער על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. ראשית הגיש המבקש, באמצעות הסנגוריה הציבורית, ערעור על גובה הקנס שהושת עליו (ועל כך בלבד). כשבועיים לאחר מכן הגיש המבקש בעצמו ערעור מטעמו, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין (להלן: הערעור השני ). המבקש הגיש את הערעור השני ללא תיאום עם סניגורו וללא ידיעתו. בערעור השני התלונן המבקש בין השאר על טיבו של הייצוג המשפטי שסופק לו על ידי הסניגוריה הציבורית: המבקש קבל על טיב הייצוג המשפטי בערכאה הדיונית, אך גם על כך שסניגורו הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי רק על גזר הדין ולא על הכרעת הדין. בתגובה לערעור השני של המבקש הגישה הסניגוריה הציבורית לבית-המשפט המחוזי בקשה לשחררה מייצוג המבקש. בבקשתה הדגישה הסניגוריה כי את המבקש ייצגו ארבעה עורכי דין שונים מטעם הסניגוריה במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגדו, כאשר בכל אחד מהם מצא המבקש פסול כזה או אחר. כמו כן, הסניגוריה תיארה את ההתנהגות הבוטה של המבקש ואת חוסר שיתוף הפעולה שלו עם סניגוריו. המבקש הגיש תגובה לבקשת הסניגוריה, ובתגובתו הוא חזר על טענותיו בדבר טיב הייצוג המשפטי שסופק לו, טענות שכאמור הועלו כבר במסגרת הערעור השני. למרות השגותיו על טיב הייצוג, ביקש המבקש שלא לשחרר את הסניגוריה הציבורית מייצוגו. ביום 3.11.2005 קבע בית המשפט כי המבקש אינו נותן אמון בסנגוריה הציבורית ובנסיבות אותן תיארה הסניגוריה אין מקום להמשיך ולחייב אותה לייצג את המבקש.

5.

במסגרת הדיון בערעור בפני בית המשפט המחוזי טענתו המרכזית של המבקש, לגופו של עניין, הייתה כי בית משפט השלום טעה בהערכת הממצאים העובדתיים בפרשה, ובעיקר שגה בכך שביכר את גרסת המתלונן על גרסתו שלו. בית-המשפט המחוזי לא מצא עילה להתערב בממצאים העובדתיים של בית משפט השלום, ולכן דחה את הערעור בכל הנוגע להכרעת הדין. עם זאת, נוכח מצבו הכלכלי הקשה של המבקש, גובה הקנס שהושת עליו הועמד כאמור על 5,000 ש"ח בלבד.

בקשת רשות הערעור לבית משפט זה

6.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור. בבקשה חזר המבקש והעלה טענות נגד הממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית. כן חזר המבקש על השגותיו בנוגע לייצוג לו זכה מטעם הסניגוריה הציבורית. ביום 12.6.2006 דחה בית משפט זה (כב' השופט א' א' לוי) את הבקשה למתן רשות ערעור, לאחר שקבע בפסקה 6 להחלטתו:

"מתן רשות לקיומו של ערעור נוסף יוחדה למקרים בהם מתעוררת סוגיה משפטית לה נודעת השלכה על ציבור רחב, ואין זה המקרה שבפני. השגותיו של המבקש כנגד הכרעת דינו ייוחדו לעניינו בלבד, והן נבחנו בהרחבה על ידי שתי ערכאות קמא. יתרה מכך, המבקש עותר להתערבותו של בית-משפט זה בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, וזאת לא ייעשה על ידי ערכאת ערעור, אלא במקרים חריגים, ומקל וחומר שלא בידי ערכאת ערעור שנייה (ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(1) 551; ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(1) 2). באשר לטענה בדבר ייצוג כושל - גם בה לא מצאתי ממש, ומכל מקום טענה מסוג זה אינה מצדיקה, בנסיבותיו של המקרה הנוכחי, קיומו של ערעור נוסף (השוו רע"פ 8057/98 יורם זגורי נ' מדינת ישראל , טרם פורסם)."

הבקשה למשפט חוזר

7.

כשלוש שנים לאחר שנבחנה בקשתו לרשות ערעור הגיש המבקש את הבקשה למשפט חוזר שלפני. המבקש, שאינו מיוצג, מבסס את בקשתו למשפט חוזר על שתי טענות עיקריות. טענתו הראשונה היא כי בפני בית משפט השלום הוצגה ראיה שקרית אשר יש יסוד להניח כי אילולא ראיה זו היה בכך לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקש. לטענת המבקש ראיה שקרית זו היא עדותו של העד, מר צ'יבוטרו, עליה התבסס בית המשפט בהרשעתו את המבקש. לדברי המבקש, עדותו של העד, לפיה המבקש הוא שתקף את המתלונן, רצופה אי דיוקים ולכן טעה בית משפט השלום בקביעתו כי עדות זו מהימנה בעיניו.

8.

טענתו השנייה של המבקש נוגעת לטיב הייצוג שסופק לו על ידי הסניגוריה הציבורית. לטענתו ארבעת עורכי הדין מטעם הסניגוריה התרשלו רשלנות רבתי במלאכת ההגנה עליו, וכתוצאה מכך לא ניתנה לו הזדמנות אמיתית להציג ולהוכיח את גרסתו בבית המשפט. לכן, לטענת המבקש, נגרם לו למעשה עיוות דין המצדיק משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט.

עמדת היועץ המשפטי לממשלה

9.

היועץ המשפטי לממשלה סבור כי הבקשה אינה מגלה עילה לעריכת משפט חוזר בהתאם לסעיף 31 לחוק בתי המשפט. ראשית, היועץ המשפטי לממשלה טוען כי הבקשה אינה עומדת בתקנה 4(א) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), תשי"ז-1957 (להלן: התקנות ). לשון התקנה היא:

מועד הגשת הבקשה

4.(א) בקשה תוגש תוך תשעים יום מן היום בו נודע למבקש על קיום אחת העילות האמורות בסעיף 9(א) לחוק.

לדעת היועץ המשפטי לממשלה, טענות המבקש בבקשה למשפט חוזר דומות לטענות שהעלה בערעורו לבית המשפט המחוזי ובבקשת רשות הערעור שהוגשה לבית משפט זה. כיוון שכך, נראה כי העילה, לכאורה, לעריכת משפט חוזר בעניינו הייתה ידועה למבקש עת הגיש את בקשת רשות הערעור, ולכל המאוחר כאשר ניתנה ההחלטה בבקשת רשות הערעור, דהיינו ביום 12.6.2006. יוצא אפוא כי חלפו, למצער, כשלוש שנים מרגע היוודע העילה הנטענת למשפט חוזר ועד הגשת הבקשה למשפט חוזר.

10.

מעבר לכך, לגוף העניין, היועץ המשפטי לממשלה טוען שאין בבקשה כדי לבסס אף אחת מן העילות הקבועות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט. לגישתו של היועץ המשפטי לממשלה המבקש אינו מצביע על ראיה או עובדה חדשה שיש בה לשנות את תוצאות המשפט לטובתו, וכן אינו מעלה נימוק ממשי לקיומו של חשש לעיוות דין. לדידו של היועץ המשפטי לממשלה טענותיו של המבקש בבקשתו למשפט חוזר נטענו כבר במסגרת הערכאות קמא וכן בבקשה למתן רשות ערעור, ונדחו לגופן. כיוון שהליך המשפט החוזר לא נועד, ככלל, לבחון מחדש טענות שנבחנו בערכאות שיפוטיות קודמות, ואין הוא מהווה דרך לקיומו של ערעור נוסף על טענות שהועלו ונדחו, סבור היועץ המשפטי כי אין מקום לקבל את הבקשה למשפט חוזר.

11.

לעניין טענות המבקש הנוגעות לטיב הייצוג שסיפקה לו הסניגוריה הציבורית, טוען היועץ המשפטי לממשלה כי מעיון בפסקי הדין ובפרוטוקולים השונים עולה כי באי כוחו של המבקש ייצגוהו נאמנה, ועל כן לא נגרם לו כל עיוות דין המקים עילה לעריכת משפט חוזר בעניינו.

הכרעה

12.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. מקובלת עליי עמדת היועץ המשפטי לממשלה לפיה הבקשה לא הוגשה בהתאם להוראות תקנה 4(א) לתקנות. בבקשתו למשפט חוזר המבקש חוזר על טענות שהעלה בערעורו לבית המשפט המחוזי ובבקשת רשות הערעור שהוגשה לבית משפט זה, וכיוון שכך, העילה, לכאורה, לעריכת משפט חוזר בעניינו הייתה ידועה למבקש לכל המאוחר כאשר ניתנה ההחלטה בבקשת רשות הערעור. יוצא אפוא כי חלפו, למצער, כשלוש שנים מרגע היוודע למבקש העילה הנטענת למשפט חוזר ועד הגשת הבקשה למשפט חוזר. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

13.

בבחינת למעלה מן הצורך, גם לגופו של עניין, הבקשה אינה מגלה עילה המצדיקה קיומו של משפט חוזר. ביסוד הסמכות למתן משפט חוזר מונח איזון בין שני ערכים – מחד, ערך האמת והצורך בהבטחת מנגנון דיוני המאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם; ומאידך, רעיון סופיות הדיון והוודאות המשפטית (לעניין זה ראו, למשל, מ"ח 7558/97 בן-ארי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 433, 443ו-444ד (1999); מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 529, 559ב-560ב (1999) (להלן: עניין קוזלי )). האיזון הראוי בין שני הערכים הללו מחייב כי משפט חוזר יתקיים רק במקרים חריגים, ולא יהווה את הכלל. איזון זה מונח בבסיס העילות הקבועות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, אשר התקיימות אחת מהן היא תנאי לקיומו של משפט חוזר. בבקשה שלפני, המבקש לא הצליח להניח תשתית ראייתית אשר תוכיח ולו לכאורה את קיומה של אחת מהעילות המנויות בסעיף 31(א) האמור, ולכן מקרה זה אינו ממין המקרים החריגים המצדיקים קיומו של משפט חוזר.

14.

המבקש טען כי בפני בית משפט השלום הוצגה ראיה שקרית אשר יש יסוד להניח כי אילולא ראיה זו היה בכך לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקש, ולכן, למעשה, קמה העילה המנויה בסעיף 31(א)(1) לחוק בתי המשפט. לטענת המבקש ראיה שקרית זו היא עדותו של העד צ'יבוטרו, עליה התבסס בית המשפט בהרשעתו את המבקש. ואולם, בית משפט השלום קבע כי עדותו של צ'יבוטרו מהימנה יותר מעדותו של המבקש, וערכאת הערעור לא מצאה מקום להתערב בקביעה זו. על כן, אין מדובר בראיה שיקרית, ולא קמה העילה המנויה בסעיף 31(א)(1). בנוסף, גם אין מדובר בראיה חדשה כנדרש בגדרי סעיף 31(א)(2). למעשה מדובר בטענה הדומה אם לא זהה לטענות שכבר השמיע המבקש בערעור ובבקשת רשות הערעור. שכבר נפסק לא אחת כי משפט חוזר אינו דרך לקיומו של ערעור נוסף על טענות שהועלו ונדחו . עמד על כך, למשל, השופט א' א' לוי :

" ... בבקשה למשפט חוזר, אין בית משפט זה ממלא תפקיד של ערכאת ערעור, שכן הליכי הערעור היו ונשארו הליכי ביקורת על הערכאה הדיונית. מאידך, נקודת המוצא לדיון בבקשה למשפט חוזר היא שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו, אך בשל קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, מוטל ספק בצדקת פסק הדין, ומכאן האפשרות שתוצאתו תשתנה. נוכח הבדל זה, דרושה הוכחתה של תשתית איתנה וממשית בדבר קיומה של אחת העילות, בטרם יעדיף בית המשפט שיקולי צדק על שיקול סופיות הדיון, ומשכך משפט חוזר הנו החריג ולא הכלל ... " (מ"ח 11114/02 רגב נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 5 לפסק הדין (לא פורסם, 15.1.2003)

(להלן: עניין רגב )).

15.לבסוף, המבקש לא הצליח לבסס גם את הטענה כי נגרם לו עיוות דין, ובקשתו אינה נכנסת לגדריה של עילת הסל המנויה בסעיף 31(א)(4) לחוק. על מנת להיכנס לגדרי סעיף 31(א)(4) נדרש חשש ממשי לעיוות דין בהרשעה (ראו למשל עניין קוזלי , בעמ' 565ג). ואולם, בעניינו של המבקש לא נראה שעולה חשש ממשי כזה. מתוך עיון בפרוטוקולים השונים של ההליכים אשר התקיימו בבתי המשפט קמא, נראה כי המבקש זכה לייצוג משפטי מקצועי.

נוכח טענותיו של המבקש כנגד סניגוריו, מן הראוי היה לצרף את תגובתם של הסניגורים ערב הגשת הבקשה למשפט חוזר. עמדתי על כך בעבר:

"ההלכה בכגון דא היא שמקום בו מוטחת ביקורת כנגד התנהלות מקצועית של סניגורים קודמים, יש לפנות אל הסניגורים אשר במוקד הביקורת, לבקש את תגובתם ולצרפה לפנייה לבית המשפט (מ"ח 3546/05 נימני נ' מדינת ישראל , פסקה 10 להחלטתו של השופט א' א' לוי (לא פורסם, 22.11.2005) ... בצדק אמר השופט לוי, כי הימנעות שכזו מעלה את החשש כי מחדל זה נובע מן האפשרות כי דברי הסניגורים יעמדו בסתירה לטרוניות נגדם" (מ"ח 8390/08 לוי (מסילתי) נ' מדינת ישראל , פסקה 15 (טרם פורסם, 19.3.2009)).

אם כן, אין לראות עיוות דין בעובדה שסניגורי המבקש לא פעלו בדיוק בהתאם לבקשותיו, ואין בטענותיו של המבקש בדבר טיב הייצוג המשפטי שקיבל כדי לבסס עילה לקיום משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט.

סוף דבר

16.

טענותיו העובדתיות של המבקש הועלו ונדחו לגופן בערכאות שדנו בעניינו, וטענותיו לגבי טיב הייצוג המשפטי לו הוא זכה אינן מקימות עיוות דין המצדיק קיומו של משפט חוזר. הבקשה נדחית.