רע"פ 8171/10 פלוני נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי (השופטים הלמן, קולה ועיילבוני) בע"פ 14362-06-10 מיום 21.9.10, בגדרו נדחה ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום (השופט פורת) בת"פ 10280-10-09 מיום 25.4.10. על המבקש נגזרו 24 חודשי מאסר, מהם 12 חודשי מאסר בפועל, חלקם בחופף ועיקרם (10 חודשים) במצטבר לעונש שהוא מרצה עתה, והיתרה על תנאי שלא יורשע באלימות כנגד בן משפחה; קנס כספי בסך 1,500 ₪; והתחייבות כספית בסך 3,000 ₪. עניינה של הבקשה - חומרת העונש שנגזר על המבקש, בעבירות אלימות כלפי בנו.

רקע והליכים

ב.

המבקש הורשע בבית משפט השלום, על פי הודאתו בהסדר טיעון מתוקן, בעבירה של תקיפה סתם בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 379 (א)(2) ו- 382 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977. כנטען בכתב האישום, במועדים שאינם ידועים למשיבה היכה המבקש את בנו הקטין בידו, ובבוקר יום 2.5.09 היכהו בבטנו, בידו ובגבו. אומר במאמר מוסגר באשר לסעיף 379 לחוק העונשין, שכותרתו "תקיפה סתם", כי לטעמי הגיעה העת לשנות כותרת זו, שאף אם מטרתה לייחד תקיפה זו מתקיפה הגורמת חבלה ממשית (למשל סעיף 380). המונח "סתם", הגם שיסודו בעבר חקיקתי (תרגום – אולי לא המוצלח ביותר – ל-

common assault בסעיף 249 לפקודת החוק הפלילי, 1936), אין לו מקום לדידי, בעולם שבו אלימות היא חזון נפרץ, לצערנו; אין לטעמי תקיפה שהיא "סתם", במובן שאליו הכוונה (יש במציאות תקיפות "סתמיות" במובן של התנפלות על הזולת ללא סיבה כלשהי, אך לא לכך הכוונה בסעיף). הצירוף המוזר בנידון דידן "תקיפה סתם בנסיבות מחמירות" (במקרה זה כלפי בנו הקטין של המבקש) מדגים ומגביר את התמיהה. מוטב כי יימצא מונח אחר, ואף ניתן להסתפק, ב"תקיפה" ללא לוואי מתאר. לתשומת לב המחוקק.

ג.

נשוב לענייננו: בגזרו את הדין נתן בית משפט השלום דעתו לחומרת המעשה ולמדיניות הענישה בעבירות כגון דא. כן שקל מזה את נסיבותיו האישיות של המבקש, את טענתו כי ביקש לפתור סכסוך אלים בין בנו ובתו הצעירה, ומזה את עברו הפלילי המכביד, הכולל עבירות של תקיפת בן זוג. הושתו העונשים כאמור.

ד.

ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט ציין כי "אין חולק

כי למערער (המבקש- א"ר) זכות לחנך את ילדיו כראות עינו, אך בה בעת עליו להבין כי הוא הגורם שאמון על חינוך ילדיו ועליו לשמש עבורם דוגמא אישית. על המערער להפנים כי מקום

בו מתעורר עימות פיזי בין ילדיו, ענישה גופנית אינה פתרון, שכן אלימות לעולם אינה נפתרת

בדרכים אלימות". הודגש, כי למבקש עבר פלילי מכביד, כי העבירה דנא נעברה בהיותו בפיקוח קצין מבחן, וכי מספר חודשים קודם לכן

נדון ל-12 חודשי מאסר בפועל בתיק אחר, כאמור, בשל אלימות נגד רעייתו.

הבקשה

ה.

בבקשת רשות הערעור נטען שוב, כי בנו של המבקש היכה את אחותו הצעירה, וכי המבקש ביקש להגן על הבת וניסה להפריד בין השניים. גירסה זו עולה, כנטען, בקנה אחד עם גירסת האם והילדים. הודגש, כי מדובר בשתי מכות בלבד, וכי לא נעשה שימוש בחפץ כלשהו. לבסוף נטען, כי המבקש הוא מפרנס עיקרי, וכי המשפחה תלויה בו.

הכרעה

ו.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה איני רואה להיעתר לה, באשר במובהק אין היא מעלה כל שאלה החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, וככזו אין בה כדי להקים עילה לערעור שני. כידוע, הלכה היא, כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה ליתן רשות לערער בגלגול נוסף, למעט מקרים חריגים ( רע"פ 10231/03, קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח (1), 646; רע"פ 628/10 גריפאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם)); לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עם אלה, ובמהות עסקינן בטענות ערעוריות שהיה למבקש יומן לגביהן בבית המשפט המחוזי. עיינתי בפסק דינו של בית משפט השלום, ששקל – כפי שציין בית המשפט המחוזי, את כל הנחוץ. אין צורך להכביר מלים בדבר חשיבותה של ענישה מרתיעה בעבירות מסוג זה, "כדי לשגר בדרך זו מסר מרתיע לרבים, לאמור, גופם של קטינים וחסרי ישע אינו הפקר, והנוטל לעצמו את החרות לפגוע בהם, טוב שיידע כי הוא עלול לשלם על כך בחרותו, גם אם נסיבותיו האישיות קשות הן". (ע"פ 1342/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, מפי השופט לוי); רע"פ 8279/08 חיג'אזי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). הצורך בענישה ראויה מוטעם בעברו הפלילי הרב של המבקש, אותו תיארו שני בתי המשפט, ובתוכו גם עבירות אלימות במשפחה; אין מדובר אך באירוע חד פעמי, ובודאי אין להלום טענות כגון "מכות חינוכיות", תופעות שעל בתי המשפט לסייע לשירושן. בית משפט זה נתן דעתו בעבר לנושא ענישה גופנית למטרות חינוך במיוחד בפסק דינה המקיף של השופטת (כתארה אז) ביניש בע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל פ"ד נד(1) 154, שם נאמר (עמ' 185), כי "ענישה גופנית כלפי ילדים או השפלתם וביזוי כבודם כשיטת חינוך מצד הוריהם, פסולה היא מכל וכל, והיא שריד לתפיסה חברתית-חינוכית שאבד עליה כלח, הילד אינו רכוש הורהו; אסור כי ישמש שק אגרוף, שבו יכול ההורה לחבוט כרצונו, כך גם כאשר ההורה מאמין בתום לב שמפעיל הוא את חובתו וזכותו לחינוך ילדו". דברים אלה מדברים בעדם; ראו גם מאמרו של ד"ר ב' שמואלי, "תקיפה, התעללות וענישה גופנית כלפי ילדים", בתוך זכויות הילד והמשפט הישראלי (תמר מורג, עורכת, יוסי רחמים, עורך משנה), 183. חשיבות המדיניות השיפוטית בנושא זה מוטעמת בכך, שהמדובר בסיטואציות ביתיות זמינות. מעבר לתהליכים חינוכיים נחוצים, על הכל לדעת, כי הורה המנצל את כוחו הפיסי והסמכותי העדיף לשם "חינוך" שיש בו אלימות, תבוא ענישתו הפלילית.

ז.

אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.